מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בטבריה להורי שמעון ונרקיס מזרחי ז"ל. השנייה מבין 7 אחים ואחיות. אני זוכרת שאבי תמיד היה עצוב, בוכה ומסתגר רוב הזמן, במיוחד לפני יום הכיפורים. לאחר שנים הבנו שהזוועות התרחשו ביום הכיפורים. כששאלנו את אבי "אבא למה אתה בוכה" תשובתו הייתה "שום דבר שום דבר"(בערבית).

אבי אף פעם לא שיתף אותנו ולא דיבר אתנו על כל מה שעבר בחייו, כשהייתי בת 13 אימי סיפרה לנו בקצרה את אשר אירע לאבי, הדבר גרם לנו לפחד מאוד מהערבים שמא לא יעשו גם לנו את אותו הדבר.

כשגדלנו הבנו את גודל האסון, הצער והכאב שאבי חווה מידי יום ביומו. הבנו מדוע בכה רוב הזמן, והסיפור הוא כזה:

שנת 1938 היו  לאבי 6 ילדים ואישה בהריון.

ב- 2/10/1938 פרצה לטבריה כנופיית ערביים והחלו בטבח נוראי שבו נרצחו 19 יהודים.

הערביים פרצו לביתו של אבי, ששמר באותה עת, בשכונה אחרת מטעם האצ"ל, רצחו ושרפו מול עיני האם את 5 ילדיה, רצחו ושרפו גם אותה כשהייתה בהריון מתקדם.

אבי לא ידע כלום אשר אירע למשפחתו. כשחזר יום למחרת לביתו התברר לו גודל האסון שאירע לילה קודם.

לאבי נשאר ילד אחד שניצל מאותו הערב, כשהילד הלך להביא אוכל מהסבתא. לאחר כשנה הילד נדרס ע"י משאית, כשהיה בדרכו לביה"ס, וכך נמחקה כלל משפחתו של אבי היקר. אבי הסתגר 15 שנה לבדו ולאחר מכן בלחץ משפחתו, כשהיה בן 56, נישא לאימי כשעלתה מעירק, בהיותה בת 16. כן כן פער גילאים ענק.

אימי ילדה לאבי 7 ילדים – 4 בנות, 3 בנים, ואז ההריונות פסקו באופן פתאומי. אנו הילדים קרואים על שמות ילדיו ואשתו הראשונים של אבי היקר, מרים, יוכבד, רחל, רבקה, משה, אהרון ושמואל שיודעו לחיים ארוכים. וכך אימי שיחזרה לאבי את המשפחה שנרצחה לו.

אני טיפלתי באבי עד יום מותו באהבה ענקית "כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך"

.כשהייתי בת 22 אבי נפטר אחרי שזכה להכיר את שני נכדיו הראשונים – שמעון הקרוי על שמו ומומי, בניי היקרים.

בטבריה יש קבר אחים של הבנים הבנות ואישתו, ולצד קבר האחים ישנו קבר קטן של הילד שנדרס. לפני כחודש הוקמה אנדרטת הנצחה.

זהו הסיפור בקצרה, כיום אנו מספרים מזכירים ומנציחים את הסיפור העצוב  הזה כדי  שלא יחזור על עצמו בשנית.

הזוית האישית

אורי וסבתו יוכבת תיעדו ביחד את סיפורה הנורא של משפחתם, בתקווה שלא יהיו עוד סיפורים כאלה.