מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

החיים בצל המלחמות

יפה פביאן וליעד אביבי נכדה
יפה פביאן בשירות הצבאי
סיפור חיי

תלאות משפחת רוט את קלמר.

אבי שמואל ואמי קטרינה נולדו בהונגריה. עם פרוץ מלחמת עולם שניה אבי נשלח למחנות העבודה עם  בנו צבי, שאר חמשת ילדיו ואשתו הראשונה נשלחו לאושוויץ ונספו שם.

אמי נשארה יחד עם בנה מנישואיה הראשונים בגטו בבודפסט, הם הסתתרו בעליות גג שהיו נפוצות שם. לקראת סוף המלחמה אבי שלח את בנו צבי לישראל עם קבוצת ילדים בהדרכת מתנדבים מארץ ישראל.

צבי הגיע לקיבוץ "פרוד" בשנת 1947 ומיד התגייס להגנה כשהוא רק בן- 17.

בסוף המלחמה אבי עבר לגבול שוויץ גרמניה, אמי עברה עם בנה לגרמניה, שם השאירה אותו בשל מחלת שחפת שחלה בה, בהמשך נשלח למנזר בגרמניה.  אמי המשיכה לגבול שוויץ גרמניה שם פגשה את אבי והם הפכו לזוג. הם עלו לארץ באנייה "עלייה ב'" שהייתה אנייה בלתי לגאלית.

באותם השנים שלטו בארץ הברטים שהתנגדו לעליית היהודים לארץ ישראל. הם תפסו את האנייה שהגיעה לנמל חיפה, הורידו את האנשים והביאו אותם למחנה "עתלית" ומשם נשלחו לקפריסין. בדרך על האנייה נולדה אחותי הגדולה, אסתר.

שנה לאחר מכן הם חזרו לישראל לנמל חיפה. אבי מיד הלך לחפש את בנו צבי, אבל לצערנו הרב הוא הגיע באיחור, כיוון שצבי נהרג במעלה הגלבוע במהלך קרב נגד פדאיונים (ערבים).

מחיפה עברו לפרדס חנה, למקום בו היה לול תרנגולים אשר הוסב לבית מגורים. אני נולדתי בפרדס חנה בשנת 1950. בשנת 1952 העבירו אותנו לנווה מרחב – שכונה בפרדס חנה ובה נולדה אחותי הקטנה, צביה, אשר נקראה על שם אחי למחצה, צבי, שנהרג בקרב במעלה הגלבוע.

ומכאן מתחיל סיפור חיי.

נולדתי לתוך מלחמה שנמשכה לאורך כל חיי.

בשנת 1956 התחילה מלחמת סיני, מכיוון שלא היו מקלטים אבי בנה בחצר שוחות ובזמן הזעקות היינו רצים להסתתר שם וזה היה מאד מפחיד לנו הילדים הקטנים.

הייתי בכיתה א' כשמטוס מצרי נכנס לישראל, הייתה אזעקה בכל הארץ ואנחנו ילדי בית הספר רצנו למקלט שהיה חפור באדמה עם תומכים מברזל ועליו עפר (בדיוק כמו השוחות של הצבא).

בשנת 1969 התחילה מלחמת ההתשה, בזמן הזה למדתי בסמינר לגננות בנהלל, בשנת 1970 סיימתי ללמוד והתגייסתי לצבא, את הטירונות עשיתי ב"מחנה 80" ומשם נשלחתי להיות מורה חיילת ב"קריית-מלאכי".

תפקידי היה לעסוק בביעור הבערות – ביעור הבערות היה מבצע ללימוד עברית למבוגרים אותו יזם משרד החינוך בשיתוף עם צה"ל, מטרתו הייתה להרחיב את ידיעת קרוא וכתוב בעברית בקרב מבוגרים. מושג שכיום לא משתמשים בו, אך בעבר זו היתה שליחות ללמד אנשים קרוא וכתוב ודברים נוספים על חיי היום יום. (זה היה בזמן העליות).

לאחר הצבא עברתי לעבוד בקיבוץ "כפר רופין" שהופגז כל הזמן מהירדנים. משם עברתי לעבוד כגננת במושב מרגליות על גבול הצפון. הגן היה במרכזו של מחנה צבאי, היינו מוקפים בנגמשים, בחיילים ובזחל"מים, כיוון שמשם יצאו החיילים לפעולות בתוך לבנון וגם שמרו על גבול המערכת בצפון.

עם פרוץ מלחמת "יום הכיפורים " הגנים נסגרו בצפון אך אני ביקשתי מהג"א ומהצבא אישור להמשיך ולתפעל את הגן ועל כך קיבלתי ממשרד החינוך הוקרה ותודה על היוזמה שלי.

בין מלחמה למלחמה ועם כל הקשיים בדרך המשכתי את חיי ממלחמה להתשה להפוגה ולעוד מלחמה. למדתי לחיות עם המצב בארץ  "כי אין לנו ארץ אחרת"!

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי של סבתא יפה פביאן והנכד ליעד אביבי.

מילון

ביעור הבערות
ביעור הבערות היה מבצע ללימוד עברית למבוגרים אותו יזם משרד החינוך בשיתוף עם צה"ל, מטרתו הייתה להרחיב את ידיעת קרוא וכתוב בעברית בקרב מבוגרים.

בלתי לגאלית
לא חוקית

שוחה
בור מחסה בזמן מלחמה

ציטוטים

”אין לנו ארץ אחרת“

הקשר הרב דורי