מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

החיים בפחון בחום אוגוסט

ראם וסבתא שרה
יולי 1957, לפני העליה
שרה בובטה מספרת על העליה מורוצלב, זכרונות קיץ בפחון ביבנה ובית הספר בחולון
בילדותי גרתי עם משפחתי בורוצלב בדרום מערב פולין. למדתי בבית ספר יסודי ממלכתי. פולין אמנם הייתה ארץ קומוניסטית אבל הוסיפו לנו תפילות בוקר נוצריות, ולא ידעתי כיצד לנהוג. אני זוכרת שהייתי קמה לכבד את האחרים אבל זה היה מבלבל.
זכור לי שכשהייתי בכיתה ב', בשנת 1957, התעורר שוב גל אנטישמיות. למזלי הייתי קטנה ורזה והייתה לי חברה טובה גבוהה ומלאה שהייתה מגנה עלי כל פעם שמשהו הציק לי. בסוף שנה זו, קיבלנו את האישורים לעלייה לארץ. ניתן לראות כאן למעלה תמונה מיולי 1957 לפני העליה לישראל. הייתי אז בת 8 והצטלמתי יחד עם אמי ואחותי שוש.
מרגע בקשת האישור לעליה התחלנו להתארגן. ארזנו בסתר מאחר והיו גילויי אנטישמיות. בין הדברים שהבאנו היה פסנתר ישן שאחותי נגנה עליו.
ברוסיה עדיין לא הייתה אפשרות ליהודים לצאת. אני זוכרת שאמי, חוה שייקה ז"ל, סייעה לקרובי משפחתי להגיע לפולין על מנת שיוכלו לעלות לישראל.
אני ומשפחתי יצאנו מפולין בטיסה לאיטליה ומשם לארץ ישראל.  בישראל גרנו בפחונים ביבנה, ולא הייתה עבודה בשום תחום. אבא שלי נסע לתל אביב, עבד שם והתגורר אצל קרובי משפחה. כאשר הגענו לפחונים היה שם חום נורא של חודש אוגוסט. הגבעות היו חשופות ללא צמחיה, הפח ממנו היה בנוי הפחון היה מתחמם ומחמם עוד יותר את האוויר שבפחון. היינו שוטפים את הרצפה כדי לקרר, ואז בערב היו המון יתושים. אז גילינו את ה"הפליט"- זה היה חומר ריסוס עם ריח חריף שממלאים ממנו בכלי ריסוס ומרססים.
בגלל התנאים הקשים בפחונים גייס ארגון התנדבות (ויצו או נעמת) משפחות וותיקות דוברות פולנית והם לקחו את הילדים וארחו אותם בבית. היינו אחותי, בת דודה שלי ואני אצל שתי משפחות ברמת השרון. הם השתדלו להנעים לנו את הזמן ולקחו אותנו לים, לבריכה ולפעילויות אחרות. יום אחד הגברת שאירחה אותנו סיפרה לנו שיש לה שני ילדים- הבן הוא חייל ואנחנו ישנות בחדר שלו והבת כבר נשואה ויש לה ילדים קטנים ושמה נגה. לרגע שתקנו ואחר כך פרצנו בצחוק גדול כי נגה בפולנית פירושה רגל.

יום אחד כאשר היינו בפחון, אימא שלי, דודה שלי ושלוש בנות, נחש שחדר לפחון זחל לכיוונינו. כמובן שצעקנו וברחנו.

בפחון ממול גרה משפחה מבוגרת, זוג הורים וילדים גדולים ובן צעיר בערך בן 15. הם עלו ממרוקו או מטוניסיה. הילדים הגדולים לא נשארו, כנראה הלכו לעבוד בעיר. נשאר רק הבן הצעיר והוא נחלץ לעזרתנו והציל אותנו מהנחש. מאז הוא היה הגיבור של ילדותינו.
פעם גילינו לטאה בחול- זאת היתה הפעם הראשונה שראינו יצור כזה ובהתלהבות רבה רצנו הביתה, הבאנו דלי והפכנו אותו מעל הזיקית. שמרנו על הדלי בתורנות כדי שהזיקית לא תברח אבל בסוף היום, כאשר רצינו להראות אותה, לאימא גילינו שהיא ברחה. בתקופת המגורים בפחונים זכור לי ששוטטנו הרבה יחפות בחול, דבר שאף פעם לא עשינו בפולין מפאת הקור.
כעבור זמן קצר שכרנו חדר אצל משפחה בחולון וגרנו שם. בבית הספר בחולון היו תלמידים מעליות שונות וגם וותיקים והיה לי נעים מאוד. מבחינה כלכלית היה קשה יותר, זאת הייתה תקופה שמצרכי מזון בסיסים נמכרו כנגד תלושים בהקצבה.

כעבור זמן קצר עברנו לגור בשכונת תל גיבורים בחולון. למדתי בבית ספר "המגינים", שם היו תלמידים מעליות שונות, וגם תלמידים בני ותיקים שנולדו בארץ. "המגינים" היה בית ספר יסודי עם מגמת חקלאות: למדנו לגדל תרנגולות וגידולים שונים. את התרנגולות הצלחנו לגדל, אבל הכבש שניסינו לגדל נגנב כל פעם מחדש, כנראה בגלל המצוקה הכלכלית באותה תקופה. בחולון יש בית ספר חקלאי ותיק וידוע בשם "מקווה ישראל " והשאיפה הייתה להכשיר אותנו ללמוד בבית הספר הזה.

היינו ארבע חברות: אילנה- הוריה באו מעירק, אהובה- הוריה באו ממרוקו, ויחידה- שאמא שלה קראה לה יחידה כי אביה נהרג בפעילות המחתרות הציוניות בעירק. במקום תיכון בחרתי ללמוד בבית ספר מקצועי להנדסאים בגבעתיים. הייתי תלמידה טובה ולכן זכיתי במלגה ללימוד בתיכון, אחרת לא הייתי יכולה ללמוד שם. אחותי ,שוש,  למדה בתיכון ערב כי הוא היה יותר זול ולא היה להורי מספיק כסף.
בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. זאת הייתה מלחמה מוצלחת מבחינת ישראל אבל מבחינה אישית היה לי קשה כי מספר בחורים מהכיתות הגבוהות יותר שכבר התגייסו לצבא נהרגו במלחמה. אחרי הלימודים התגייסתי לצבא, ושרתתי בחיל ההנדסה. בסיום הצבא עבדתי במספר מקומות. כאשר עבדתי בחולון הכרתי בעבודה את מישל- בעלי בעתיד. בשנת 1973 פרצה מלחמת יום כיפור. הייתי במילואים ופגשתי חיילים שחזרו מהחזית. קיבלתי הודעות על חברים שנהרגו והיה לי קשה מאוד.
ב- 1974 התחתנתי עם מישל. מישל התגייס לצבא ושירת בחיל ההנדסה. בסוף 1974 נולד אביב בני הבכור. ב- 1976 נולדה דגנית (אימו של המתעד, ראם נגר). ב- 1987 עברנו לגור בגני-תקווה.

מילון

ג'סטה
מחווה

ציטוטים

”האדם מתכנן תכניות ואלוהים צוחק“

הקשר הרב דורי