מאגר סיפורי מורשת

שמי שמואל אפלבוים, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי, להלן סיפורי.

לאמי קראו גיטה, לאבי קראו יהושע. היינו שלושה אחים: יוסף הבכור, אפרים באמצע ואני בן הזקונים. יוסף היה גדול ממני בארבע שנים ואפרים בשנה. כשנולדתי הבית בסאו פאולו היה נראה לי מאוד גדול, אבל במציאות, בדיעבד, נודע לי שהיה קטן מאוד. גרנו בשכונה מסוכנת מבחינת התחבורה (מכוניות, חשמליות ואוטובוסים).

אחרי שכמעט קרתה לי תאונה הוריי החליטו לעבור לשכונה בטוחה יותר מבחינה של תחבורה, ובבית החדש היו שני חדרי שינה, סלון, מטבח ומקלחת. בסביבת הבית ראו פרות וסוסים, מכיוון שזאת הייתה שכונה חדשה ודלת אוכלוסייה. בסביבה לא היו שום בתי ספר או גני ילדים. באותה תקופה הייתי בערך בן 4. אני ואפרים רוב הזמן היינו משחקים כדורגל בכפתורי מעילים. ילדי הרחוב היו החברים שלנו ואיתם שיחקנו. אני ואחיי דיברנו פורטוגזית, וגם הוריי, אך בחברתנו ההורים דיברו יידיש כדי שלא נבין מה הם אומרים.

אבי עסק, כמו רוב היהודים המהגרים מארצות מזרח אירופה, במסחר של בגדים, נעליים, גרביים, שעונים. את הסחר היה עושה מבית לבית בשכונות העוני. עם הזמן, אבא שלי קנה עגלה וסוס שעזרו לו להוביל כמויות גדולות של סחורה ולשכונות יותר מרוחקות. בינתיים, הוא הביא את אמא שלי מרומניה לאחר ששלח לה כסף לקניית כרטיס לאנייה (הם היו בני דודים שהכירו ברומניה ותכננו להתחתן בברזיל). כאשר הצליח לחסוך כסף, הקים בית מלאכה לפיג'מות, חולצות ותחתונים. אמא שלי טיפלה בנו בזמן שהיינו קטנים בערך עד גיל 9-10, כשכבר היינו בבית ספר. לאחר מכן התחילה לעבוד עם אבא שלי בבית המלאכה. בנוסף לכך, אמי עזרה לנו בשיעורי הבית. באותה תקופה התחוללה מלחמת העולם הראשונה. היה לנו שכן יהודי אשר בא לביתנו כל ערב ומשוחח עם הוריי ביידיש על המלחמה. המילה היחידה שהבנתי משיחות אלו הייתה "מלחמה". כל שעה שודרו החדשות ברדיו והמבוגרים היו מקשיבים בעניין רב.

בגיל מאוחר יותר (9-10) הייתי בבית ספר יהודי (בית חינוך). למדתי עברית ומקצועות כלליים כמו: מתמטיקה, פורטוגזית, היסטוריה ועוד. בסביבות כיתה ה' עברתי לבית ספר לא יהודי. בבית הספר הזה לא הרגשתי טוב ובנוח. הייתי רב עם הילדים שהיו מציקים לי בגלל היותי יהודי. אני זוכר מורה אחד מבית הספר באותה תקופה, המורה לגאוגרפיה. פעם אחת ילד מסוים התגרה בי בגלל היותי יהודי, והגבתי בחומרה ובאלימות. המורה נכח בשיעור באותו זמן ובירר את פשר המקרה. לאחר שסיפרתי לו מה קרה הוא הבין ואמר לי: "אם עוד פעם מישהו יתגרה בך, רק תספר לי ואני אטפל בנושא". מאותו הרגע הרגשתי הקלה רבה וחיבה כלפי אותו מורה. האנטישמיות הייתה אחת מהסיבות העיקריות לעלייתי לארץ. אני שמח שזכיתי לעלות לארצנו שבה שורשי וכאן לגדל את ילדיי ולהקים משפחה.

הזוית האישית

סבא שמואל: אני הרגשתי שמאוד חשוב לרועי להקשיב לסיפור שלי, וחשוב היה לי התיעוד כדי שאוכל להעביר אותו לדורות הבאים ולספר אותו לילדי.

הנכד רועי: מאוד עניין אותי הסיפור שלו ולשמוע איך עברה עליו ילדותו. סבא שלי שמח גם הוא שהסיפור שלו יתגלגל לדורות הבאים.