מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1955 במראקש שבמרוקו, ילדה רביעית למשפחה בת שמונה נפשות.

במרוקו היו בתים שגרו שש משפחות ביחד, היו בתים ענקים וגרנו כולם ביחד. כל פעם שמישהו עלה לארץ מצד אחד שמחנו בשבילו ומצד שני בכינו הרבה בגלל שעזבו.

העלייה לישראל

כשהייתי בת שבע עזבנו את מרוקו ששם כבר התחילו התנאים לא להיות טובים ופחות ילדים יצאו לרחובות בערב ואז הגיעו הציונים אלינו לבית ובסתר העלו אותנו לארץ. כולנו היינו צעירים במשפחה והקטן ביותר היה בן תשעה חודשים.

עלינו על אנייה שלקחה אותנו לספרד ששם היינו חודשיים והיה שם קשה כי האחים הקטנים שלנו קיבלו כל מיני מחלות. ואז הגענו לארץ ישראל ובנמל חיפה חיכו לנו המשפחות שלנו מצד האבא. כשהגענו אני זוכרת שהדבר הראשון ששמענו היה רמקול שאמר "ברוכים הבאים" ואז הרמקול ניגן את השיר "הבה נגילה". כשעלינו אחד מהאחים של אבא שלי ביקש שנבוא לאור עקיבא כי יש שם המון משפחות שבאו ממרוקו ואז יהיה יותר קל להתאקלם אבל התנאים אז היו קשים מאוד ולקחו אותנו למעבורות.

לא היו מים ולא היה חשמל והיינו שוכבים על הרצפה. היינו הולכים לים, בכדי להתרחץ והיינו הולכים עד בנימינה בשביל להביא מי שתייה.

לא זכור לי כמה זמן היינו במעברה עד שבנו שם את הבניינים הראשונים שאליהם ישר עברנו. שם כבר היו מים וחשמל והכל, אבל מבחינת המחייה היה קשה מאוד ואבא שלי עבד בקרן קיימת לישראל ועם השנים הוא כבר עבד במפעל עם תנאים יותר טובים (במפעל פולימרים שיצרו שם מזרונים). בשנים האלה נשים פחות עבדו אז גם אמי לא עבדה.

בילדות שלי אני זוכרת שכל יום הלכתי ברגל דרך ארוכה כדי לקחת לאבי ארוחת הצהריים, אבל מבחינה כלכלית המצב היה קשה מאוד. מהר מאוד אבי נפטר כשהיה בן 55 מדום לב. אמא שלי נאלצה ללכת לעבוד במשק בית, בשביל לפרנס את המשפחה. באותה תקופה שאבי נפטר, אחי בן שש עשרה עזב את בית ספר בגיל 16 והתחיל לעבוד. באמת שבאותה תקופה לא התפנקנו ולא היו מותרות בבגדים וגם לא באוכל.

אבל אנחנו הסתדרנו עם בית קטן, למרות שהיינו 10 נפשות וחיינו בשלושה חדרים קטנים, אבל אני חושבת שמזה יצא רק טוב כי הקשר שלי עם אחיי זה קשר חזק ויש בינינו אהבה ענקית. בשביל לא להכביד על ההורים לא ביקשנו מהם דבר ולא הצקנו להם. עם השנים, האחים הגדולים התחילו לעבוד ולעזור למשפחה וקצת הרגשנו יותר טוב.

בשנת 1969 התחלתי ללמוד בתיכון "אזורי" שבפרדס חנה ואחיי למדו בחקלאי פרדס חנה. בשנת 1973 התגייסתי (באותו יום שבן גוריון נפטר). אז החיילות היו משרתים רק שנה אבל היה לי כיף מאוד והייתי בשירות בחיל האוויר ובמודיעין.

בסך הכל ילדותי בארץ הייתה טובה והיו לנו הרבה חברים וגם הלכנו לתנועת הנוער העובד שזה ממש היה בית שני שלנו, מבחינת פעילות, ריקודים וטיולים. בנוער העובד גם יצאנו לעזור לקשישים ולעולים חדשים שהגיעו באותה התקופה.

עם השנים גם חלק מהאחים התחילו להתחתן וגם אני ביניהם, אני התחנתי עם יוסי אוקה בשנת 1975.

היום אני אם לארבעה ילדים – בן ושלוש בנות. אחת מבנותי היא נטלי.  נטלי כבר אמא לשלושה ילדים שאחת מהם היא נכדתי אורין שעמה אני יושבת ומספרת לה את הסיפור המשפחתי על עלייתנו לארץ.

הזוית האישית

סילביה אוקה: יש לי כיום שנים  עשר נכדים, ואני חיה בכיף.