מאגר סיפורי מורשת

החיים במרוקו

סבתא שלי זהבה טובול (אל עזרא) נולדה ב7.11.1945 בתלשינת שבמרוקו.

סבתא מספרת שגדלה בבית גדול וחם, בבית ילדותה דיברו בערבית מרוקאית. הבית היה ממוקם באזור מעורב, יהודים וערבים חיו יחד ויחסי השכנות היו טובים, בחגים היו מתארחים הערבים אצל היהודים ויהודים אצל ערבים.

אך "החיים הטובים" לא נמשכו לנצח. בהמשך החלו להתעורר ניצני אנטישמיות שבאו למשל לידי ביטוי בסילוק הילדים היהודים מבתי הספר, פיטורי עובדים יהודים, אלימות פיזית ומילולית כלפי יהודים, בזיזת רכוש ועוד… עם התעוררות האנטישמיות, החלו הציונים לפעול לטובת עלייה לארץ. בערב המימונה של שנת 1962 הודיעו להם הציונים שבעוד יום בלבד יצאו לארץ ישראל. "התארגנו בחיפזון רב, ארזנו רק מה שהספקנו, עלינו לארץ כמעט בלי כלום, בלי שום ציוד ובלי כסף כי לא הספקנו למכור מרכושנו"

סבתא זהבה יחד עם אחותה רבקה והוריה יחיאל ורוחמה הפליגו לארץ במשך כ-10 ימים עם אלפי עולים חדשים, ההפלגה הייתה קשה וארוכה וכללה צפיפות נוראית בספינה. ממרוקו הם הפליגו למספר מקומות ויעדים שונים באירופה, כגון איטליה, מכיוון שלא ניתן היה בזמנו להפליג ישירות לארץ ישראל בגלל החשאיות בהבאת יהודי מרוקו לארץ ישראל. לאחר הפלגה ארוכה ומלאת תלאות הגיעו לארץ ישראל.

החיים בארץ

המקום הראשון בו נקלטו בארץ היה פרדס חנה, אבא של סבתא התעקש להגיע לקריית גת משום שהייתה להם שם משפחה. תחילה לא התייחסו כל כך לבקשותיו אך לבסוף נענו לו. כך הגיעו לעיר קריית גת, עד עצם היום הזה.

הקליטה בארץ לה הייתה פשוטה בכלל, היה קשה לתקשר עם אנשים, למצוא עבודה ולהתפרנס בכבוד.

לאחר שנה בלבד בארץ, הכירה סבתא את סבא. הם נפגשו בבית של קרובים, הוריו של סבא ביקשו מהוריה של סבתא את ידה וכך הם התחתנו.

טקס החתונה התקיים במועדון בית הכנסת של הטוניסאים בעיר, על הקייטרינג לאירוע היו אחראיות האימהות של החתן-כלה.

סבתא מספרת שיום החתונה היה גשום מאוד, הם חששו שהאורחים שלהם לא יוכלו להגיע ובכל זאת הגיעו אורחים מכל קצוות הארץ.

עד היום זכורה החתונה בזכות הגשמים העזים שירדו באותו יום. ביום החתונה קיבלו כלי בית ומצעים רבים מכיוון שלא היה נהוג אז להביא כסף כמתנה.

לסבתא וסבא נולדו 3 ילדים: יעקוב, ענת ורוחמה ו-8 נכדים, כולל אותי.

זכרונות מבית אמא

רקמת חרוזים ממוסגרת

בעבר, החפץ היה מטפחת ראש שאמא של סבתא רקמה לעצמה.

כשאמא שלה נפטרה סבתא ואחותה חילקו ביניהן חצי חצי את המטפחת, וכל אחת מסגרה את החצי שלה. בשנים הראשונות שימש החפץ לנוי, התמונה הייתה תלויה בבית. בהמשך, מחשש שיקרה דבר מה לתמונה החליטה סבתא לשמור את התמונה בארון.

רקמת החרוזיםצמידים

מדובר בזוג צמידים מרוקאים שאותם העניקה אמא של סבתא לאמא שלי ביום החינה שלה.

הזוית האישית

יובל חיים- בפרוייקט למדתי מלא דברים שלא ידעתי על סבתא שלי ולא חשבתי שיש לה ולסבא שלי סיפור חיים כל כך יפה שעוד לא שמעתי.