החיים של בת שבע במעברה
עליתי מעירק מהעיר סלימניה בשנת 1951 הייתי אז בת 10. היינו רק אני הורי סבתי ו9 אחיי, אני השנייה מהאחים.
העבירו אותנו לגור במעברה, מעברה זוהי מחנה עולים או ישוב קליטה, המעברה שלנו הייתה בבית שמש, שכונת צריפים קטנה שבאזור הקניון והביג של היום.
"העיר הוקמה ב־כ"ז בכסלו ה'תשי"א (ב־6 בדצמבר 1950) כמעברת הר־טוב, שנקראה על שם המושבה הר־טוב, שהוקמה על ידי עולים מבולגריה על האדמות שעליהם יושב היום המושב נחם. המושבה ננטשה במלחמת העצמאות והיום קרויים על שמה רחוב בבית שמש ואזור התעשייה הר־טוב. בשנת 1953 שונה שמה של "מעברת הר־טוב" לשם "בית שמש". בימיה הראשונים של בית שמש, גרו בה בעיקר עולים מאיראן,עיראק, צפון אפריקה, ורומניה ובמהלך השנים הגיעו לעיר גם עולים מאתיופיה, רוסיה וארצות הברית. בשנת 1952 עברה המעברה למבני קבע וב־25 ביוני 1991 י"ג בתמוז ה'תשנ"א קיבלה בית שמש מעמד של עיר". ויקיפדיה
החיים במעברה היו קשים, שגרת החיים היתה לעמוד בתורים,ובאוכל, היינו מקבלים תלושים פעם בחודש שבהם היינו קונים מצרכים שאמורים להספיק לכל נפש במשפחה, לכל נפש הקציבו 100 גרם, זה ממש לא הספיק, אנחנו היינו רגילים לאוכל בשפע. הורגלו לאכול בשר ועוף, ושם האוכל היה ממש לא טעים. במקום ביצים הייתה לנו אבקת ביצים, היינו מוסיפים מים מערבבים וככה מכינים חביתות.
יש מקרה אחד שזכור לי, תמיד כשהיינו רוצים לקנות לחם, היינו צריכים להזדרז, כדי להספיק להיות ראשונים, היו שם ריבים, קללות, צעקות, משיכת שיערות – ואני בתור ילדה בת 10, היה לי קשה להיות שם.
יום אחד אבי החליט שזהו! מהיום אין תורות, הוא החליט לקנות מספר גבוה של לחמים, וכך ישאר לזמן רב, הוא עשה זאת, אך אישה אחת באה אליו ושאלה: "מה אתה עושה עם כל הלחמים האלו?" הוא ענה לה "אלו לחמים כדי לא לעמוד בתורים כל היום, וזה יספיק להרבה זמן!"
האישה ענתה לו" מה פתאום! כאן קונים כל דבר יום ביומו! כל מה שקנית זה להיום! אין לשמור למחר, זה מתקלקל!" ואז אבי היה צריך לזרוק את הלחמים שנשארו, כי הם כבר לא היו טריים.
הזוית האישית
אוריין מלכה ואביטל גורן
פתגם שבת-שבע אומרת: "כל דבר יום ביומו" – כל דבר שקונים הוא לאותו היום. לדוגמא: המקרה עם הלחם שקונים לחם לאותו היום.
היינו רוצות לאחל לבת שבע המון בריאות ואושר ומאוד נהנינו להיות איתה וללמוד ממנה המון דברים.
לקריאה מורחבת על המעברות בשנות ה- 50 באתר הארכיון הציוני המרכזי .
מילון
מעברהמַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", הייתה יישוב זמני, במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. המעברות נועדו להחליף את מחנות העולים ונבדלו מהם בכך שדיירי המעברה נדרשו להתפרנס למחייתם, בעוד דיירי מחנות העולים פורנסו על ידי הסוכנות היהודית. ב-23 במאי 1950 פורסמה בעיתון "דבר" הידיעה: "בשבוע שעבר הוקמה בהרי ירושלים, על מורדותיה של כסלון הדרומית, ה"מעברה" הראשונה בארץ. ה"מעברה" היא יישוב זמני, אשר תושביו, המוצאים ממחנות העולים לעבודות יעור, מתגוררים באוהלים עם משפחותיהם."[1]; בתוך פחות משנתיים חיו במעברות מעל 220,000 בני אדם. ההבדל העיקרי בין מחנה העולים למעברה בא לביטוי במידת האחריות של העולים לפרנסתם. במחנות העולים קיבלו העולים מזון ודיור ללא תשלום, במעברות נדרשו העולים לדאוג לפרנסתם בעצמם. בעיית הדיור נפתרה במהירות על ידי הקמת המעברות. הקמת המעברות המבודדות יצרה פיזור אוכלוסין אך מנעה את השתלבות העולים כמו גם מציאת מקורות פרנסה. בפועל הוקמו 98 מעברות בסמיכות ליישובים וותיקים, ו-31 מעברות נוספות הוקמו הרחק מנקודת יישוב כלשהי (ירוחם לדוגמה). הבתים במעברות היו דלים ביותר מכיוון שתוכננו כפתרון זמני בלבד. סוגי המבנים הנפוצים במעברות היו: אוהלים, בדונים (מבנה דמוי צריף עשוי בד), פחונים (מבנה עשוי פח), אזבסטונים (מבנה עשוי אזבסט) וצריפונים.
מעברת בית שמש
העיר הוקמה ב־כ"ז בכסלו ה'תשי"א (ב־6 בדצמבר 1950) כמעברת הר־טוב, שנקראה על שם המושבה הר־טוב, שהוקמה על ידי עולים מבולגריה על האדמות שעליהם יושב היום המושב נחם. המושבה ננטשה במלחמת העצמאות והיום קרויים על שמה רחוב בבית שמש ואזור התעשייה הר־טוב. בשנת 1953 שונה שמה של "מעברת הר־טוב" לשם "בית שמש". בימיה הראשונים של בית שמש, גרו בה בעיקר עולים מאיראן, עיראק, צפון אפריקה, ורומניה ובמהלך השנים הגיעו לעיר גם עולים מאתיופיה, רוסיה וארצות הברית. בשנת 1952 עברה המעברה למבני קבע וב־25 ביוני 1991 י"ג בתמוז ה'תשנ"א קיבלה בית שמש מעמד של עיר.
ציטוטים
”כל דבר ביומו “