מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1944 בעיר טריפולי שבלוב ואינני זוכרת דבר מימי ילדותי הצעירה. זיכרונותיי מתחילים בסוף 49' ותחילת 1950, עם ההכנות המרובות שנעשו לקראת העלייה למדינת ישראל. אני זוכרת התרגשות רבה והרבה דיבורים ושיחות בין המבוגרים.

 

 

לארץ הפלגנו בספינה בשם "עצמאות". במשך שלושה ימים ושלושה לילות היינו על הסיפון, הצפיפות הייתה גדולה ורבים הרגישו לא טוב, אך אני זוכרת עד כמה נהניתי להסתכל על הים ולראות את הנוף. ישראל נראתה לי כחולה, מקסימה וקסומה.

 

אמנם ירדנו בשמחה, אך מיד אחר כך התחיל הפחד למשמע יללות התנים שהיו בסביבה. במשך חודשיים ישנו באוהלים פתוחים, מנסים להתחמק מהגשם ומהיללות הבלתי פוסקות של התנים. אחרי חודשיים היפנו אותנו למעברה בשם "מחנה ישראל", שנחשבה לאחת המעברות הטובות ביותר. היא הייתה ממוקמת כשני קילומטר משדה התעופה לוד. היום קוראים לשדה 'בן גוריון' והמעברה נעלמה.  

אנחנו קיבלנו מבנה ולא אוהל, והיו גם כבישים ובתי ספר, אבל לא היו לנו מים זורמים והמקלחות והשירותים היו במרחק גדול מהבית. הקושי היה בעיקר בחורף, כשהאדמה הייתה בוצית  ולנו במשפחה היה רק זוג אחד של מגפי גומי, ששימש את כולנו.

 

אך עם כל החוויות הלא נעימות שאירעו במבנים האלה ועם כל הקשיים, הרגשנו שמחה בלב. בית הספר היה מקור של שמחה. ישבנו על ספסלים ללא משענת, לאורך שולחנות ארוכים והיינו תלמידים בגלאים שונים.

 

אני זוכרת בעיקר את המורה יצחק, שלימד את כל המקצועות ואת המורה למוזיקה שמעון שחיכינו בקוצר רוח לשיעורים שלו. אני בטוחה שהרבה מקליטת העברית של כולנו באה בזכות לימוד השירים. המורה יצחק הצליח להרכיב מקהלה בבית הספר ובהרבה הזדמנויות השתתפנו באירועים ואף זכינו להגיע למקומות ראשונים בכנסים שהיו נערכים בפתח תקווה. כמו כן הזמינו אותנו להקלטה ברדיו והאירוע המרגש מכל היה הופעת המקהלה בבית הנשיא יצחק בן צבי, בחג הסוכות. בחג זה היה הנשיא (עד היום) מזמין אזרחים לבקר בביתו שהופך למעין 'בית פתוח' ואנחנו קיבלנו את פני האורחים בשירה. חבל שאין לי תמונה משם.

  

חיי החברה במעברה  היו די נעימים. בימי שבת היו מגיעים אלינו מרצים שונים. אפי נצר לימד אותנו שירים וגם היוצר עמנואל זמיר התארח אצלנו. בשלב מסוים היה אפילו בית קולנוע במעברה, כך שבזכותו הצליחו גם המבוגרים לבלות קצת.

 

בכיתה ח' ערכו מבחן 'סקר' ואני הצלחתי בו וקיבלתי מלגה ללמוד בלי תשלום במשך שש שנים. כשסיימתי את לימודי קיבלתי תעודת הוראה וזה היה המקצוע שלי עד שיצאתי לגמלאות. על אף קשיים ואתגרים שהיו לי בשנות חיי, החיים מלאים בהנאות ובהצלחות, בעיקר סביב משפחתי הנהדרת.

 

 

 

 

מורה מלווה: עדי חכמון

תשע"ה