מאגר סיפורי מורשת

סבתא שרה נולדה בתאריך 18 למאי 1947 ברומניה, באזור שנקרא טרנסילבניה. היא נולדה כבת יחידה להוריה, ניצולי השואה חיה ומשה, שניהם שרידים למשפחות גדולות ממעמד הביניים, אשר נולדו ברומניה. אמא של סבתא נולדה בשנת 1916 ואבא של סבתא נולד בשנת 1914.

היא גדלה בבית חם, אוהב. בבית ספר היו לה הרבה חברים, חברות.. היא הייתה ילדה מאוד פעילה, הלכה להמון חוגים. אהבה לקרוא, לנגן, לרקוד… בבית דיברו ברומנית, הונגרית ויידיש.

בגיל 11 סבתא עלתה לארץ. הם יצאו מרומניה ברכבת, דרך יוגוסלביה ויוון, ומשם בטיסה הגיעו לארץ הישר לקריית גת. העליה לארץ הייתה עליה של מסורבים, כי ההורים של סבתא ביקשו לעלות לארץ 4 שנים לפני זה, וקיבלו סירוב מהשלטונות הרומניים הקומוניסטיים שלא אפשרו ליהודים לעלות לארץ בחופשיות. לפני שעלו לארץ נתנו להם רק שבוע ימים לעזוב את רומניה. לכל אחד מותר לקחת רק מזוודה אחת. מה שנכנס זה מה שיש לך. זה היה ממש להתחיל מהתחלה והיא מספרת שהיה לה מאוד קשה.

כשהגיעה לארץ היא מספרת שהיה מאוד מוזר, מאוד שונה. קריית גת הייתה עיר חדשה, בקושי היו בה בתים. לא היו כבישים. מזג אוויר מאוד שונה, היה חם מאוד, וסבתא באה ממקום קר והררי.

 

סבתא התחנכה בפנימייה, במקום שקוראים לו 'מוסד עליה'. היא הגיעה לשם בגיל 11, ילדה רזה- רזה, עם צמות עד הברכיים. היא לא ידעה עברית. בגלל שהיה לה שיער מאוד ארוך, לקחו בת בוגרת שהייתה המלווה שלה. היא הייתה עוזרת לה להתרחץ, לחפוף ראש, להסתרק. זה היה סיפור לא פשוט, כל בוקר לקלוע את הצמות שלה! בבוקר, כשהייתה קמה, הייתה רוחצת פנים והם היו הולכות להתפלל. אחרי התפילה הייתה המלווה מארגנת את סבתא לבית ספר והם היו הולכות לבית הספר.

 

בגיל 14, כעבור שנתיים, במוסד היה מורה שקראו לו חיים קירש, שהיה מלחין שירים וכותב שירים. הוא הקים מקהלה ותזמורת של מנדולינות. סבתא נבחרה להיות במקהלה וגם בתזמורת. במקהלה היא שרה, ובתזמורת ניגנה. לימדו אותה לנגן על כלי שנקרא מנדו-בס.

לימים, הפכה להיות הסולנית של המקהלה. הם היו מופיעים המון- כינוסים של הסוכנות היהודית, כינוסים של עליית הנוער, כינוסים של הפועל המזרחי… כל פעם היו מזמינים אותם להופיע. סבתא מספרת שזה היה מאוד נחמד ונעים.

במוסד היו לה חברות טובות מאוד. לחברה הכי טובה שלה קראו רחל, והן היו ממש כמו אחיות. הם כל הזמן היו ביחד, למדו ביחד, עשו שיעורים ביחד. הדבר המיוחד שהיה במוסד זה שהוא היה בית ספר חקלאי ולכן גם עבדו. כל אחד לא רק למד, אלא גם אחרי הלימודים היה הולך ל4-5 שעות עבודה. הם עבדו בחדר האוכל, סידרו שולחנות, ניקו, סידרו, שטפו כלים. עבדו במטבח, במחסן בגדים, בחקלאות, בגן הירק, עבדו בגינון של הפנימייה…

כל ילד היה מביא את הכביסה שלו ושם אותו בתא המיוחד שלו. הם היו מכבסים את כל הכביסה במשותף, ועל כל בגד היה את המספר של התא, סבתא וחברותיה היו מקפלות יפה ושמות בתא של הילד. היו נשים, שעבדו בתשלום במחסן, שהיו מגהצות בגדים של שבת.

 

בגיל 15 סבתא עבדה ברפת. היא הייתה הרפתנית הכי צעירה. החבר'ה שעבדו שם היו הבוגרים- בגילאי 17-18, והיא- צוציקית בת 15. זה לא היה קל- ב5 בבוקר היו מעירים אותך ללכת לרפת לנקות את הכלים שחולבים איתם, (הם לא חלבו במכונה, אלא ביד) וכל אחד היה צריך לחלוב 2 פרות. הבנים היו מרחמים על סבתא- אמרו: את תחזיקי את הזנב של הפרה ואנחנו נחלוב לך. אז סבתא הייתה שרה להם והם היו חולבים…

זה היה לה נורא כיף, כי מעבר לזה מי שעבד ברפת היה מקבל אוכל יותר טעים בבוקר- נגיד, כולם קיבלו: לחם, גבינה, ריבה, ירקות ושוקו, אז מי שעבד ברפת קיבל: חמאה, שמנת, חביתות ואוכל יותר טוב וטעים.

 

כשהגיעה סבתא לכיתה יא', בבית הספר החליטו שהם פותחים מגמה למורים למוזיקה ומגמה לגננות.  סבתא הייתה במחזור הראשון של הגננות. אחרי שנתיים, כשסיימה ללמוד, היא שובצה לעבוד במעון בקריית גת. שם היא עבדה שנה אחת כגננת ולאר מכן היא החליטה שהיא רוצה להמשיך ללמוד. כאשר דודה שלה באה לביקור בארץ, היא שכנעה אותה לעבור לגור בארצות הברית וללמוד שם. שם היא למדה שנה אחת בקורס מיוחד שהכין אותה להיות סטודנטית מן המניין באוניברסיטה. אבל, בזמן הזה התגעגעה סבתא הביתה. באותו זמן המצב הביטחוני בארץ היה לא משהו, וכל פעם שהייתה סבתא רואה בטלוויזיה שקרה משהו בארץ היא ממש פחדה ונלחצה. היה לה נורא קשה ולבסוף החליטה לחזור לארץ.

כשחזרה היא נרשמה לאוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע לחוגי חינוך. לאחר מכן החלה לעבוד בבית ספר יסודי בקריית-גת כמורה לאנגלית ומדריכה לחוג דרמה. היא עבדה כמורה כשנתיים ולאחר מכן התחתנה ועזבה את ההוראה.

 

את סבא הכירה סבתא עוד מימי העלייה שלהם לארץ והגעתם לקריית-גת. הם למדו באותו בית ספר, הם היו שכנים, ההורים היו חברים. שניהם הלכו ללמוד בפנימייה שבעליית הנוער, ולימים הפכו לחברים, חברים טובים…

הם התחתנו בתל אביב, בשנת 1970. 

היום סבתא גמלאית ובשנים האחרונות עבדה עם סבא במפעל, יש להם מפעל לארונות קודש. סבא הוא אמן, מעצב ארונות קודש בכל העולם, וסבתא עבדה איתו. היא הייתה אחראית על הייצוא.

תשע"ו