מאגר סיפורי מורשת

שמי אברהם פסו, נולדתי בארץ ישראל בשנת 1934 בעיר העתיקה שבירושלים.

נולדתי בכור להורי אריה ורחל פסו, המשפחה שלנו מנתה 7 נפשות: הורי היקרים, אני, שתי אחיותי ושני אחים הקטנים.

גרנו בעיר העתיקה והמצב הכלכלי שלנו היה מאוד דל. למדתי בבית הספר יסודי עד כיתה ח'. כבן בוגר החל מגיל 14 התחלתי לעבוד כדי לסייע בכלכלת הבית, ובערבים לאחר כל יום עבודה השלמתי את לימודי בתיכון.

 

 

ברצוני לספר על התקופה שמשפחתי התגוררה בליפתא, הייתי בן 15.

לפני שעברנו לליפתא משפחתי גרה בבניין סמוך למעבר מנדלבאום קרוב לשייח ג'ארח. כאשר הבריטים נטשו את הארץ,  הליגיון הערבי התחיל לצלוף לעבר הבניינים שבהם גרנו, לצערי היו נפגעים והרוגים. משפחתי החליטה לנטוש את הבית שגרנו בשכירות ולחפש מקום מוגן מהצלפים וההפגזות.

מצאנו מחסה אצל קרובי משפחה בשכונת מקור ברוך מס' חודשים ואחר כך עברנו למשפחה נוספת. כך שלאחר חצי שנה עברנו בין שלוש משפחות. אבי ראה שזה לא פתרון לעבור ממשפחה למשפחה והחליט למצוא מקום קבוע.

נודע לנו שכל הדיירים שברחו משכונת ימין משה( רובם היו יוצאי ספרד) מצאו מקלט בבתים נטושים שבליפתא.

אבי הלך לבדוק את המקום ומיד מצא בית בודד ונטוש והחליט לקבוע  מקום זה כבית למשפחתו.

הבית היה בעל חדר אחד מוזנח ללא תנאים בסיסים: מים, חשמל, מקלחת ושירותים.

 

כיוון שלא היה מים אבי אריה שאב כל יום מים מהבור, בתוך הבית היה כלי מחרס ששם אחסנו את המים.

מדי שבוע  קיבלנו אספקת אוכל במנות קצובות מהתלושים שכללו: לחם,שמן,ביצים ומרגרינה.

אבא החליט לטפח גינה ולהוסיף לנו מזון בריא. אבא ואני שתלנו בגינה: בצלים, חסות, עגבניות ופטרוזיליה.

תוך כמה חודשים היה לנו שפע של ירקות.

 

אבא ואני בנינו לול תרנגולות מפחים שמצאנו וביחד הלכנו לשכונת רוממה להביא אפרוחים קטנים. גידלנו את האפרוחים שגדלו והפכו לתרנגולים ותרנגולות. נקשרנו מאוד אל התרנגולים שיחקנו אתם וכמובן שהיה לנו ביצים בשפע. כך גרנו במשך 7 שנים בליפתא.

סיפרתי את סיפורי על החיים בליפתא לחזק את הפסוק "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו" (תהילים קכו', ה') שאף על כל הקשיים שהיו לנו, תנאי מגורים קשיים, החלטתי לבחור בחיים של עשייה והגשמה. לא ישבתי ובכיתי על מר גורלי אלה טיפחתי גינה שבה זרעתי ושתלתי. גידלתי וטיפלתי בתרנגולות וביונים.

 

אף על פי ולמרות כל הטלטולים והתלאות שעברתי עם משפחתי מנערותי. החיים היטיבו עימי והאירו לי פנים ומימשתי את מרבית המטרות, החלומות והשאיפות שלי עד היום. אני מאושר על היכולת שלי לחוות, ללמוד ולהתלהב מהחידושים כל פעם מחדש. על היכולת לבחור וליצור, על היכולת לחיות חיים של תוכן ומעשים טובים, על היכולת לזכות ולעסוק במה שראוי וחשוב, על היכולת להתמודד, להתגבר ולצלוח בעיות, על היכולת לחיות חיים של תוכן בחוכמה.

מודה אני לבוראי על שהקמתי יחד עם רעיתי היקרה, רות, משפחה בריאה, מוצלחת ומאושרת ולילדי היקרים: אייל, יניב ואורנית על הנחת שמסיבים לנו.

זו המתנה הגדולה ביותר שזכיתי בה.

 

ליפתא: "היה כפר ערבי במבואותיה המערביים של ירושלים. הכפר היה ממוקם מצפון לכביש המוביל ליפו ותל אביב, במדרון היורד לנחל שורק, בגובה ממוצע של כ-700 מטר מעל פני הים. במהלך קרבות מלחמת העצמאות נמלטו תושבי הכפר הפלסטינים מבתיהם ורוב הבתים נותרו נטושים תקופה ארוכה. בשנות ה-80 של המאה ה-20 הוכרז המקום כשמורת טבע".

 

מעבר מנדלבאום: "היה מעבר הגבול בין ישראל לממלכת ירדן, ומעבר הגבול היחיד בין שני חלקיה של ירושלים, בין השנים 19481967. השם "מנדלבאום" הוא על שם ביתם של בני הזוג אסתר ושמחה מנדלבאום (מנדלבוים) – בית שהיה סמוך למעבר, בשטח ההפקר בין ישראל לבין ממלכת ירדן". ויקיפדיה

תשע"ו, 2016