מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

החיים בירושלים בזמן המצור לפני קום המדינה

סבתא ואדר בתכנית הקשר הרב דורי
סבתא בצעירותה
חיים תחת מלחמה נגד הערבים

שמי חנה לוי, אני סבתא של אדר.

נולדתי בירושלים, שהייתה אז בפלשתינה, בבית חולים בהר הצופים. אימא שלי הולידה לפניי תינוקת שמתה. התינוקת מתה בגלל שלא היו תנאים מתאימים בבית החולים: לא היה חשמל ולא היו מספיק רופאים. אני הייתי בת יחידה.

ההורים שלי נולדו בגרמניה. אבא שלי נולד בברלין ולמד שם רפואה ואימא שלי נולדה בעיר קלן ובגיל 18 למדה טיפול בילדים עם בעיות שונות. לאחר מכן היא עברה לברלין לנהל מוסד לילדים כאלה.

אימא שלי שהייתה נוצרייה הכירה חבורה של בחורים יהודים ,שם הכירה את אבא שלי והם התחברו. הייתה זו תקופה שהגרמנים כבר החליטו לחסל את כל היהודים.

כשאבא שלי עבד בבית החולים, אחות אחת התלוננה שאבא שלי הורג גרמנים בתור רופא, מיד שמו אותו בבית סוהר.

הודיעו לאבי שהוא יכול עדיין לעזוב את גרמניה או שיכניסו אותו למחנה ריכוז. היות וזה עלה הרבה כסף, הוא קיבל כסף מדודו וכמובן שהוא עזב את גרמניה ועלה לישראל. לאימא שלי, שלא היה לה כסף, אבל היא הייתה נוצרייה, היא הלכה לאפיפיור ברומא ואמרה שהיא רוצה לעלות לרגל לירושלים ,כמו שהנוצרים עושים, זה לא עלה להם כסף. היא עלתה לארץ כדי להיות עם אבא שלי ויחד הם עברו לגור בירושלים.

חיי בתור ילדה בירושלים הנצורה:

הייתי ילדה בת שמונה כשהערבים החלו לצור על ירושלים. כבר בספר "תהילים" כתוב "ירושלים הרים סביב לה " הערבים ישבו על ההרים והישוב היהודי היה באמצע, סגור מכל הכיוונים. היה רק חיבור של כביש אחד מתל אביב לירושלים אבל הוא עבר בוואדי ( באב אל וואד) הערבים ישבו על ההרים מסביב וירו על המכוניות שניסו להביא אוכל לתושבי ירושלים . אנשי  הפלמ"ח (פלוגות מחץ ) ארגנו שיירות של משוריינים (אוטובוסים שמיגנו אותם במיוחד שכדורי רובים של הערבים לא יוכלו לפגוע בנוסעים.) הערבים גם ניסו להשליך כדורי אש כדי שהמשוריין יעלה באש ואז הנוסעים יצטרכו לעזוב את המשוריין וכך יכלו להרוג אותם. השיירות האלה הצליחו להביא מעט אוכל לירושלים היה רעב בעיר וגם לא היו מים.

אבא שלי היה קצין רפואה , בדרגת סרן ,בהגנה היה אחראי על מרפאה בגבול עם הערבים. יום אחד בדרכו למרפאה נפל על ידו פגז שהתפוצץ ונכנס לו רסיס גדול לקיבה. למרות שהיה פצוע הגיע למרפאה וטיפל בפצועים שהיו שם עד שהיגיע עזרה ולקחו אותו לבית חולים, אני מאוד נבהלתי כשראיתי אותו, כולו חבוש מכף רגל ועד ראש. הוא קיבל על זה אות הוקרה.

היות ולא היה אוכל בירושלים, ולא היה נפט להדליק תנור, היה צריך לקושש עצים  ולעשות מדורה בחצר כדי לבשל. בחורים צעירים בגיל 17 – 18 הלכו ברגל לירושלים עם שקי קמח על הגב בכדי שיוכלו לאפות לחם. הערבים המשיכו לירות פגזים על השכונה מתוך הכפר שלהם וכששמענו קול פיצוץ היינו צריכים לרוץ לתוך הבית. בתור אוכל קטפנו עשבים בשדה העשב נקרא חוביזה (בטעם של תרד), מאמריקה שלחו לירושלמים אבקת ביצים ודג בקלה (שכולם שנאו לאכול). לא הייתה ברירה, זה היה האוכל שהיה במקום בשר.

את המים קיבלנו מברכות עמוקות שהיו בבתים מסוימים ובתוכן אספו את מי הגשמים. כל בן אדם קיבל דלי אחד מים ליום והייתה תכנית איך לחלק את המים האלה כדי שיהיה מספיק לכל הצרכים כולל שתייה, רחצה, כביסה שטיפת רצפה והורדת מים בשירותים (מצ"ב תמונת הסבר למטה).

תמונה 1
תמונה 2
תמונה 3

תמונה 4

 

במשפחה שלנו היינו שלושה אנשים, אמי, אבי ואני. היות ואמי לא הייתה אישה בריאה אבי סחב שני דליים כל אחד של 10 ליטר ואני סחבתי דלי אחד, שהיה כבד מאוד כי הייתי ילדה קטנה בת 8.

לא היה לנו מקלט אבל היות וגרנו בקומת קרקע הורים שלי הזיזו את כל ארון הספרים, והיו הרבה ספרים, לחסימה של החלונות. אני ואימא שלי ישנו על מזרן ברצפה. לילה אחד אימא שלי גילתה נדל ענק( מרבה רגלים) ליד המזרן, שתינו נבהלנו מאוד הרגנו אותו אבל פחדנו כל הלילה שאולי יש עוד. בשבילי זו הייתה טראומה.

תקופה של חודש לא הלכנו לבית ספר מפחד הפגזים. במשפחה אחת הייתה אימא מורה ו 6 ילדים מבתים קרובים למדנו אצלה. ככה התחלקו הילדים בכל האזור. לקראת הסוף, כשחזרנו לבית הספר נפלה פצצה על הבית של המורה והבן שלה נהרג . זה היה מאד עצוב לכולנו.

בינתיים התחילו אנשי ההגנה לסלול דרך חדשה לירושלים ,רחוקה משליטת הערבים, קראו לה דרך בורמה. זאת אומנם לא הייתה דרך סלולה אלא יותר שביל של עפר ואבנים.

את הדרך סללו אנשי ההגנה והרבה מתנדבים. עכשיו שיירות יכלו לנסוע  מירושלים לתל אביב דרך חתחתים שלקח 4 שעות לנסוע בה. לקחנו שבועיים חופש מהמצור ובילינו בתל אביב הנעימה שהיה בה ים ואוכל .ואחרי זה חזרנו לירושלים וחיינו בהמשך המצור.

הייתה לי עוד חוויה מאוד קשה. יום אחד אחר הצהריים יצאנו מהבית ושמענו הרבה מאוד יריות ממקום לא ברור שנמשכו הרבה זמן. לא ידענו מה קורה אבל הבנו שמשהו רעה מאוד מתרחש לא רחוק. בערב נודע לנו ששלושים וחמישה בחורים מההגנה היו בדרכם לעזור במלחמה בירושלים. השמועה אומרת שהם פגשו רועה ערבי זקן והם ריחמו עליו ולא הרגו אותו. והוא הלך וסיפר לערבים בסביבה שקבוצת בחורים יהודים עם נשק בדרכם נמצאים בסביבה וכך הם התגלו. , והתפתח קרב קשה וכל הבחורים נהרגו.( עד היום זוכרים אותם בתור גיבורי הל"ה).

אלה חלק מהאירועים הזכורים לי כקשים ביותר בתור ילדה בת 8.

 

הזוית האישית

סבתא מאחלת לאדר: שתלמד באוניברסיטה מקצוע שמתאים לשכל שלך.

אדר מאחל לסבתא חנה: שתחיי עד 120 שנה.

מילון

משוריין
אוטובוס ממוגן על ידי פלטות ברזל

ציטוטים

”"יגעת ומצאת, תאמין"“

הקשר הרב דורי