מאגר סיפורי מורשת

סבתא רותי היא סבתא של לאה מלזר קרימולובסקי. היא הסבתא הכי טובה בעולם!

סבתא רותי מספרת ללאה: "נולדתי מזמן, בשנת 1941 בחיפה, לאמי (סבתא לאה) היו ארבעה אחים וארבע אחיות. גדלתי עם כל הדודות עד גיל 5 והיה כיף. אבי הגיע לארץ לפני המלחמה, וניצל מהשואה אך משפחתו לא שרדה, חוץ מאח אחד שהגיע בעלייה הלא חוקית. בגיל שנתיים נולדה אחותי, אסתר (שתינו נקראנו על שם מגילות!), בגיל 5 הלכתי לגן. בגיל 6 הלכתי לבד לבית הספר. האנגלים שלטו בארץ, ומכיוון שהחיילים האנגלים חבשו כומתות אדומות (כובעים של חיילים), קראו להם כלניות.

כשקמה המדינה הייתה שמחה גדולה. כולנו יצאנו לרקוד ברחובות, מאוד התרגשתי, למרות שהייתי קטנה. קיבלנו מהסוכנות דירה נטושה שערבים עזבו. יחד אתנו גרו עוד שתי משפחות שניצלו מהשואה. כולנו השתמשנו בשירותים משותפים, ולא היה פשוט.  למדתי בבית ספר עממי "מוריה", שהיה בית ספר דתי. בזמנו, היה נחשב להכי טוב באזור. שם למדנו בנים ובנות ביחד, ובין השאר הייתה לנו תפילת בוקר. פעם לא למדו בבית ספר עממי הנדסה, מורשת ומחשבים. כן למדנו מלאכה ובישול. הייתי טובה בחשבון וטבע. בילדותי היינו משחקים בקלאס, מחניים, חמור ארוך(אחד מתכופף, וכולם קופצים מעליו) וחמש אבנים. בבית שיחקנו במשחקי שולחן, דמקה, דוק, משחקי לוטו עם אבי ואחותי בעיקר. בגיל 12 נולד אחי, קראו לו אמציה, על שם הסבים שלנו, אליעזר ומרדכי, ועל שם דודי שנספו בשואה צבי ויהודה. אמציה היה כמו בני, אהבנו לשחק ולטייל אתו.

עברתי ללמוד בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, היו לי כמה חברות טובות שאיתן אני בקשר עד היום. השתתפתי בצופים בשבט "משוטטי בכרמל". אהבתי מאוד לטייל בארץ ובעיקר בנגב. בקיץ היו לנו מחנות עבודה, בהם התארחנו בקיבוצים ועזרנו בעבודות השדה. מפעם לפעם, במסיבות סיום, חברתי ואני היינו כותבות "אופרטות": היינו לוקחות מנגינה של שיר ידוע, ומחברות מילים בעצמנו. אלו היו מילים שקשורות להווי שלנו. השירים ששמענו היו שירי המלחמות של יפה ירקוני, ואהבנו את שושנה דמארי. חוץ מזה, היינו מאזינים למצעדי הפזמונים ברדיו רמאללה (ירדן).

זיכרון מיוחד: יום אחד, כשהייתי בת 14, נסעתי עם חברה לתל אביב ברכבת. ירדנו בתחנת הרכבת ברחוב ארלוזרוב ורצינו לבקר את דודי מצד אבא שהינו ניצול שואה והתגורר ברחוב "שמעון התרסי" בצפון תל אביב. חלק מהדרך לא הייתה עדיין סלולה, והלכנו בחול כברת דרך ארוכה. היה יום חם והגענו תשושות וצמאות. העיר תל אביב הייתה צעירה, והצפון עוד לא נבנה ממש.

בגיל 18 התגייסתי לצבא ושירתי בחיל הקשר, שם מתקשרים בין היחידות השונות בקשר אלחוטי מוצפן. כיום המכשירים ששימשו אותנו "נמצאים במוזיאון".. שירתי בפיקוד דרום ויצאתי להרבה סיורים בנגב, שמאוד אהבתי.  כשהייתי חוזרת הביתה מהצבא הייתי מביאה לאחי ממתק שהיה רק בצבא, הוא תמיד חיכה לממתק. אחרי הצבא התחתנתי עם שמעון קרימולובסקי ועברתי לתל אביב.  אז היא כבר הייתה בנויה ומפותחת (היו בה רחובות, חנויות ורמזורים). עדיין היה אפשר לראות עגלות וסוסים ברחובות, במיוחד מוכרי אבטיחים. בשנת 1966 נולד יובל בני (אבא של לאה), קראנו לו על שם הדמות יובל בתנ"ך שהיה אבי כל תופס כינור ועוגב (ספר בראשית פרק ד). בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. על מנת לשמור על הזכוכיות בבית הדבקנו רצועות של בד שטבלנו בקמח עם מים בצורת שתי וערב, כדי שאם ישברו מהדף המטוסים, לא יתפזרו. לא היו מקלטים, ושמרנו על האפלה (כיבוי אורות). בשנת 1971 נולדה נועה, אחותו של יובל. בשנת 1979 נפטר שמעון. בשנת 1995 ארע דבר שזעזע את כולם, נרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. התדהמה והצער היו חזקים. קשה היה להאמין שראש ממשלה, במדינתנו, יכל להירצח.  לקראת סוף המאה ה20 חלה התפתחות מהירה ומדהימה, בבניה ובטכנולוגיה.

כיום: כיום כיף לי עם הנכדות שלי, הן מלמדות אותי את הטכנולוגיות החדשות.

אלה היו חיי, ואני שמחה לשתף אותם עם לאה."

הזוית האישית

הנכדה לאה: ממש נהניתי לשמוע ולעבור על כל חיי סבתא.