מאגר סיפורי מורשת

הכל התחיל בחורף  שנת 1942, כשהייתי בן 7, בזמן שהגרמנים פלשו לרומניה וחילקו עבודות פרך לכל היהודים. הייתה אי וודאות. אף אחד לא ידע את מקומו, הכל סביב התערער.

אני הייתי בן יחיד לזוג הורים. גרנו בעיירה בשם "בראילה". עיירה המרוחקת כ-400 ק"מ מעיר הבירה, למדתי בבית ספר ממשלתי.

למרות שבעיירה שבה גרנו לא הורגשו הליגיונרים (אנשי צבא שתמכו בנאצים) ולא בוצעו מעשי רצח יהודים.

זכור לי באחד מן הימים שקיבלנו הוראה שכל היהודים יתאספו בכיכר המרכזית של העיירה, למזלנו באותו לילה יון אנטונסקו (אחד המפקדים במהלך מלחמת העולם השנייה) הורד מהשלטון ע"י המלך מיכאי 1 ואז התכניות השתנו והאסיפה ירדה מהפרק, ובכך ניצלנו.

עת לעבוד

היה לי ולמשפחתי ברור כי יגיעו גם אלינו, הבנו שלא תהיה ברירה. או שנאלץ לצאת אל מחוץ לעיירה שבה גרנו למחנות עבודה או שנאלץ לקבל עלינו את העבודות המוצעות במקום. וכך סוכם שסבי יקבל בכל שבוע משאית עם בגדים של חיילים נאצים לתיקון והשלמות כפתורים ותפירת הבדים.

יצוין כי אבי וכל משפחתו לא ידעו מעולם עיסוק בתפירה או בכל מה שקשור לזה, אך בשל הרצון שלנו לשרוד ולהישאר בביתנו, לקחנו על עצמנו את מלאכת התפירה והעיסוק בבגדיהם של הנאצים. ועד עצם היום הזה אני יודע לתפור ואפילו נכדיי וילדיי מבקשים ממני לתפור בעת הצורך.

הזוית האישית

סבא נתן השתתף בתכנית הקשר הרב דורי עם הנכד איתי ובחר לצטט: "ביום מן הימים יעלם הכאב, אך הזיכרון יישאר לעולם." (ארתורסי קלארק) מתוך הספר "שירת ארץ הרחוקה".