מאגר סיפורי מורשת

כל המשפחה שלי נולדה בהודו – במומבאי.

חלק מהמשפחה שלי התגוררה בכפרים, הם עבדו בשדות של אורז. החיים היו פשוטים וקשים ללא מותרות, אבל אנשים היו רגילים לזה ולא התלוננו. אנחנו התחנכנו בבית ספר "אלי כדורי" שהיה בית ספר יהודי. גם ההורים שלי למדו שם.

בצעירותם בהודו

המשפחה שלי הייתה מסורתית, שמרנו שבתות וחגגנו חגים יהודים. גדלנו בסביבה דתית רבגונית, שבה חיו גם נוצרים מוסלמים ואפילו דתות וכתות שונות של הודים. יחד עם זאת לא זכור לי שהיו מריבות על בסיס הדת. כולם הסתדרו עם כולם אפילו שבית הכנסת היה סמוך למסגד. לאף אחד זה לא הפריע.

בשבת היינו הולכים ברגל לבית הכנסת כחצי שעה הלוך וחצי שעה חזור, עם סבא שלי. לא היו לנו רבנים, אבל היו בעלי תפקידים שקשורים לדת – חזן, מוהל ושוחט.

מאז שהיינו קטנים הגיעו אלינו לבית הספר פעילים של בני עקיבא מהסוכנות היהודית. הם עשו לנו המון פעילויות וסיפרו לנו על ארץ ישראל. מטרת הפעילים הייתה לעודד עליה ואכן לאט לאט הפעילים של בני עקיבא שכנעו בני נוער לעלות לארץ וחלק מבני הנוער התחילו לעלות בלי ההורים ומשפחותיהם.

 מהאלבום המשפחתי – מהודו

גם אני רציתי לעלות לארץ והחלטתי לעלות לבד. היו לי כבר תאריך עליה וכרטיס טיסה, אבל ביום הטיסה אבא שלי החליט שלא אעלה לבד ושכל המשפחה תעלה ביחד אז הלכתי למדריכים שלי ואמרתי להם נמסטה. ובאמת בשנת 1969 המשפחה שלי עלתה לישראל ולקחו אותנו להתגורר בעיר נצרת עלית שבצפון הארץ.

הזוית האישית

היה לנו מאוד כיף להיות ולהשתתף בתכנית הקשר הרב דורי.