החיים של סבתא לאה בבולגריה
שמי ליאה על שם סבתי ליאה, נולדתי בבולגריה בסוף מלחמת העולם השנייה בשנת 1944 בעיירה ששמה וידין שנמצאת על גדות הדנובה. בעיירה זו גרו גם יהודים וגם נוצרים והייתה אווירה טובה בן הנוצרים והיהודים, והנוצרים לא התנכלו אז ליהודים וחיו באווירה נעימה. באותה תקופה באירופה היה נהוג למכור לחם במאפייה, גבינה בחנויות של גבינה – הפרידו בין החנויות. סבי היה הראשון שפתח חנות שבה הוא מכר את כל המוצרים באותה חנות, זה היה דבר יוצא דופן ולא היה מקובל. ולמרות זאת הייתה לו הצלחה מסחררת והוא הפך להיות אחד העשירים ביותר בעיירה. יש לציין שהוא הצליח ופיתח עסקים רבים: הפך לעוסק בנדל"ן והיה לו יקב, ובסופו של דבר קנה מאפייה והתחיל להכין מאפים. את כל המוצרים מכר בחנות המכולת.
מאחר והגרמנים הוציאו את היהודים מערי הבירה לעריות-ספר על מנת להוביל אותם למחנות השמדה, באותה תקופה גרנו אצל סבי וסבתי הורי-אמי ועל כן נולדתי שם. הבית היה בן שתי קומות והייתה גינה יפה עם אווזים וחתול. באותה תקופה לא היה הרבה מזון ומשעה שש כל היהודים הצטוו להישאר בבתיהם, היה עוצר קבוע. בזמן מלחמת העולם הייתה אווירה קשה וכולם פחדו שיפנו אותם למחנות ריכוז, אך בסופו של דבר מלך בולגריה הכריע ולא נתן רשות ליהודים לעזוב את בולגריה (הגן על היהודים) וכך ניצלה כל יהדות בולגריה. בתום מלחמת העולם השנייה חזרנו לבית בעיר הבירה סופיה וגרנו עם ההורים של אבי. מדי חודש נסענו לבקר את ההורים של אמי ונסענו ברכבת לוידין. בשנת 1951 עלינו לארץ ישראל.
הזוית האישית
הנכד אריאל: אני מאוד נהניתי ללמוד על העבר של סבתא ותוך כדי למדתי על העבר של היהודים.
מילון
סְפָרגבול (מילוג)
וידין
וידין היא עיר נמל הממוקמת על הגדה הדרומית של נהר הדנובה, בצפון מערב בולגריה, בירת מחוז וידין, השוכנת כ-200 קילומטרים צפונית מערבית לבירה סופיה, בסמוך לגבולות רומניה וסרביה. (ויקיפדיה)