מאגר סיפורי מורשת

אני, משה בנימין, גר במושב גאליה, מבין המתיישבים הראשונים במקום. נולדתי בעיר סופיה בבולגריה, ב- 20.4.1928.

אני זוכר בצורה מאוד מעורפלת, שבגיל 4, נפטרה אמי ואנחנו נשארנו שלושה ילדים ללא אמא. נשארנו רק אחי הגדול, אחותי השנייה ואני בן הזקונים. המצב הכלכלי היה סביר, אבא לקח שתי משרתות שיטפלו  בילדים ובבית. אבא ראה שכנראה אי אפשר לחנך את הילדים כך. אבא הכיר אישה שבאה במקום אמי. האישה הזו הייתה רווקה והחליטה לגדל אותנו בחום ואהבה ואנחנו הכרנו לה תודה והרגשנו כלפיה כמו אמא אמיתית.

כשהייתי בבית ספר עממי, המלך הבולגרי החליט להצטרף לגרמניה הפשיסטית ועל כן הוקם מיניסטריון לענייני יהודים בלבד. ליהודים היה אסור לעבוד ולעסוק במסחר לכן גם אסור היה ליהודים ללמוד בבית ספר. הגזרות באו אחת אחרי השנייה. כל היהודים המבוגרים, מגיל 18 עד גיל 45, נלקחו לעבודות כפייה. יום אחד באו לביתנו שני שוטרים פשיסטים ועצרו את אבא באשמת מסחר בשוק שחור. אבא ועוד יהודים עבדו עם שני בולגרים תעשיינים. המשפט היה מהיר האשימו את ארבעתם, דנו אותם למוות על ידי תלייה. אני בתור ילד קטן בגיל 12, הייתי בזמן המשפט וראיתי איך שמו אזיקים בידיים של כל הארבעה וארבעה שוטרים הקיפו אותם ויצאו מבית המשפט ומשם יצאו לרחוב והלכו דרך כל העיר עד לבית הסוהר. אני זוכר שהלכתי אחריהם עד לבית הסוהר.

בינתיים, באו גזרות חדשות והחליטו שכל התושבים היהודים מסופיה, יוגלו לערים קטנות. קבוצות, קבוצות הגלו אותנו לעיירה קטנה בשם פגזי והיהודים המקומיים נתנו לנו חדר 2X2. החדר היה קטן וכל לילה היינו פורסים את המזרנים למטה והיינו אוספים אותם לערימה שנוכל לעבור.

יום אחד, הופיעה אצלנו בחדר אשתו של אחד התעשיינים וסיפרה שפנתה לראש הכנסייה הבולגרית שיבקש מהמלך הבולגרי לכוון אותם והכוזרומר הלך לדבר עם המלך והוא אמר שיביאו לו 4,000,000 לבים והוא הבטיח ששערה לא תיפול מראשם. אז אמי אמרה: את הכסף מישהו הרוויח כדי שהם ישמשו להצלת חייו.  אמי נתנה לו את הכסף ואנחנו נשארנו ללא כסף. אחותי ואני עבדנו בשביל החיילים הגרמנים. עבודה שלי היתה לזרוק פחם בדוד לעיבוד ריבות ואחרי כמה חודשים המנהל קיבל הוראה לא להעסיק יהודים.

במקרה פגשתי בתוך העיר איכר עם עגלה וסוס ושאלתי אותו אם יש לו פועל שאני רוצה לעבוד. הוא אמר בתנאי  שאצא מחוץ לעיירה והוא יסע לעבודה וייקח אותי לאותו מקום וכך עשיתי. הייתי קם בבוקר מוקדם מאוד מסתיר את הטלאי הצהוב של היהודים והייתי יוצא לפרוורי העיירה עד שהגעתי מחוץ לעיר. עבדתי אתו ובתמורה לעבודה שלי היה נותן לי מזון: ביצים,  בשר, חמאה ולחם שחור, כך עבדתי כשנה.

היו שמועות שבאיזשהו שלב יאספו את היהודים ויביאו אותם למקום אחר (מחנות ריכוז). בהתערבותו של המלך שהוא היה צריך לחתום על גירוש היהודים מבולגריה הוא הסתתר בבקתה. מי שחולה יקבל אוכל מחוזק. לכן, הגיע אלינו רופא ממשלתי לאשר שאמא תקבל מזון מחוזק. אחרי שהוא הלך, אמא אמרה לי תיקח סל ואת הפתק של הרופא הממשלתי ותלך לבית העם היהודי, שם מאוכסנים כל המצרכים. הלכתי לשם ועליתי לקומה הראשונה. היה תור גדול ושאלתי אם פה מחלקים את המצרכים. שם עמד שוטר  שהסתכל עליי ואמר לי: "אתה לא תקבל מצרכים" שאלתי אותו: "למה?" והוא אמר: "אני החוק ואני מחליט מי ייכנס ומי לא"! אמרתי לו שיש לי אמא חולה, שהיא מאוד זקוקה למצרכים האלה. הוא אמר לי "אותי לא מעניינת אמא שלך, אני מחליט שאתה לא תיכנס"! המשכתי לעמוד עד שהגעתי לפתח הדלת הוא נעמד לפני הדלת ואמר "אתה לא תיכנס". "בבקשה, אני מבקש, בבקשה"… התחננתי אליו… "זו החלטה שלי ואתה לא תיכנס". הכעס התגבר עליי ותפסתי אותו בבגד וזרקתי אותו לכיוון המדרגות, נכנסתי ולקחתי את המצרכים והתחלתי ללכת לכיוון הבית. כשאני כבר בפתח הבניין, שמעתי מאחורי מישהו צועק "תעצור או שאני יורה"! הסתובבתי לאחור וראיתי שני שוטרים בחדר עם דרגש גבוה, בפנים ישב בחור חסון ועליו היי סמל שהוא היה פשיסט. הוא ביקש ממני את תעודת הזהות שלי. כשראה את השם, אמר לי אתה יהודי ואתה מרביץ לשוטר הקומוניסטי? רציתי להסביר לו, אבל הוא לא נתן לי לומר שום דבר ואמר "תוציא את הדברים מהכיסים שלך". חגורת מכנסיים על הקירות מצוירות כל תרגלי ההתעמלות סולם, סוס, טבעות וחשבתי לעצמי, פה יהיו מכות.

נפתחה הדלת ולחדר נכנס שוטר ואמר לי "לא חתמת על הדברים שהיו בכיסים" אני יורד במדרגות וממולי עולה בן אדם שמתקרב אליי.  זה היה בן הדוד שלי והוא שואל אותי "מה אתה עושה פה"? הסברתי לו את הסיפור. הוא הסתכל עליי בתדהמה ואמר "אתה משוגע? להרביץ לשוטר? ישברו לך את כל העצמות". ירדנו למטה אל הקצין. בן הדוד שלי דיבר עם הקצין, לא שמעתי מה הם מדברים והקצין נענע בראשו. כשהסתכל עליי הרים אצבע כלפיי ואמר "יש לך מזל שבן הדוד שלך פה, עכשיו סע הביתה ותביא 1,000 לבות ואני מחזיק את תעודת הזהות שלך אצלי, עד שתביא את הכסף במהירות האפשרית. עכשיו תסתכל בעניים שלי ותסתלק מהעניים שלי". לקחתי את הדברים שהיו לי והמצרכים שהבאתי ויצאתי לרחוב. אני וחושב, מה אני עושה ומאיפה אני מוצא את הכסף? חזרתי הביתה, הבאתי את המצרכים והלכתי לביתה של דודה שלי, אחות אמי, הם היו אחד מעשירי סופיה. סיפרתי לדודה את כל הסיפור והיא אמרה "תישאר פה לצהריים אני אדבר עם הדוד שלך". אחרי האוכל היא סיפרה לו את כל הסיפור. הוא הסתכל עליי הוציא את ארנקו ונתן לי אלף לבות ואמר לי, לך תציג את עצמך. ברגע זה עלתה בתוכי ההרגשה שאני אני לא שייך למקום הזה, למשטר הזה ולמדינה הזאת. אז עלה בתוכי הרעיון להגר לארץ ישראל, עם תנועת הנוער החלוץ.

בסופיה היה ידוע כי בכספת של קונסולת אנגליה שיש 3,000 סרטיפיקטים לעלות לארץ ישראל. אחרי יומיים, הלכתי אל הדודה, שהיתה יושבת ראש ויצ"ו וביקשתי ממנה שתכניס אותי לרשימות במסגרת עליית הנוער לעלות לארץ ישראל. הלכתי לאמי שהיתה מאוד מאוד חולה וסיפרתי לה אודות החלטתי לעלות לארץ ישראל. אמא הסתכלה עליי, נישקה אותי ואמרה: "לא צריך לעצור בן אדם בהחלטות שלו, לבנות את עצמו לבד". היא נתנה לי את ברכתה ואמרה "אני אדבר עם אבא והכל יהיה בסדר" וכך היה.

בפברואר 46, הייתי כבר ברכבת של סופיה, אני בקרון נוסעים, כשכל הרחבה של הרכבת היתה מלאה באנשים שבאו ללוות את כל הקבוצה שנוסעת לוורנה, עיר נמל ליד הים השחור. עלינו לאונייה שחיכתה לנו ברציף והפלגנו לים התיכון, לכיוון ארץ ישראל. כעבור 4 ימים של נסיעה, יצאנו לסיפון והסתכלנו והתחלנו לראות לאט לאט שאנו מתקרבים לחיפה. בחיפה באו שליחים וחילקו אותנו קבוצות קבוצות, לכל מיני קיבוצים אני נשלחתי עם הקבוצה לקיבוץ איילת השחר, שם הייתי שמח וחופשי, כשעבדנו שלוש שעות ביום ולמדנו בכיתה כמו בבית הספר.

בתום שנה, התגייסנו כל הקבוצה לפלמ"ח ובתום שנתיים הלכנו להכשרה מגויסת, הכוחות של הפלמ"ח היו מפוזרים בקיבוצים. אני הייתי בבית השיטה, כשעבדנו וגם למדנו להיות מאומנים למלחמה. עם ההצבעה של האומות המאוחדות להקמת מדינה בארץ ישראל, למחרת ההכרזה התחילו הערבים להיכנס לשטחי ארץ ישראל והתחלנו במלחמה, כשארבע מדינות יצאו נגדנו מצריים, ירדן, לבנון, סוריה ועיראק. באחת הפעולות הראשונות אנו נקראנו בלילה לעזרה לקיבוץ טירה צבי.

הזוית האישית

לי ולסבא היה כייף ביחד בתכנית.