מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה דוידוב, נולדתי בשנת 1951 להורי עדינה ואוריאל סאידוף בעיר טשקנט בירת אוזבקיסטן. לאחותי הגדולה קוראים נינה. הייתה לנו ילדות מאושרת. גרנו בבית ענק עם חצר ולא חסר לנו כלום. למדנו בבית ספר ממשלתי שהיו בו חוגים והלימודים היו על חשבון המדינה. בבית חגגנו את החגים אבל עבדנו ולמדנו בשבתות ובחגים, שמרנו כשרות בבית והסבתות והסבים שלנו שמרו על צביון יהודי גם בלבוש. אני לא הרגשתי ממש יהודיה.

בבית הספר הייתי תלמידה מצטיינת ואחר כך המשכתי לאוניברסיטה ולמדתי רפואת שיניים. קיבלתי מילגה ללימודים בזכות ההצטיינות בלימודים. אחותי למדה למדה רפואת ילדים. לאחר סיום לימודי עבדתי במרפאת שיניים ממשלתית במשך 20 שנה.

בגיל 22 הכרתי את בעלי בכור דוידוב (היה הבן הבכור לחמישה אחים), שהיה מורה לספרות. התחתנו בשנת 1975 בחתונה יהודית כהלכתה שסבא שלי – שהיה רב – חיתן אותנו וערך את החופה. נולדו לנו שני ילדים: אוקסנה (אימא של ליאור) ודוד.

שרה ובכור עם ביתם אוקסנה בת השנתיים

הילדים למדו במסגרת טובה עם לימודים ברמה, טיולים ומחנות קיץ. בשנת 1990, בהיותי בת 40, עלינו לארץ. לא הרגשנו אנטישמיות אבל היתה התעוררות בקהילה היהודית לעלות לארץ ולא רצינו להשאר באוזבקיסטן ולהיות חשופים להתבוללות של ילדינו. עלינו לארץ עם שני הילדים שהיו בגיל 11 ו-14, עם אימא שלי שהיתה בת 62 ועם אחותי, בעלה ושלוש הבנות.

באותה תקופה עלו כמליון עולים מברית המועצות לשעבר, כאלף עולים ביום. לא היתה אפשרות לעלות עם רכוש וקיבלנו רק 100 דולר לכל אחד במשפחה. למזלנו הטוב היו לנו בני דודים שעלו לארץ מברה"מ בשנת 1930, ובשנת 1970 הם קיבלו אותנו בכבוד ובשמחה מפני שהיו געגועים מהפרידה של שנים רבות.

עלינו לארץ במטוס דרך מוסקבה, הונגריה ורומניה בליווי של נציגי הסוכנות היהודית. כשהגענו לארץ ישראל למדנו באולפן עברית אבל לזמן קצר מאוד (חודש עד חודשים) מפני שהייתה בארץ מלחמה שהקשתה עלינו ועל המצב הכלכלי במדינה. התחילה מלחמת המפרץ ואנחנו גרנו כל המשפחה (11 נפשות) בדירה אחת בת שלושה חדרים בקומה רביעית במשך השנה הראשונה בארץ, והיינו הולכים ברגל כ-40 דקות לאולפן עם מסכות גז מטעמי הביטחון של המדינה. הילדים הלכו לבית הספר בין 30 ל-40 דקות ברגל, בגלל שלמדינה לא היה מספיק כסף לאוטובוסים בשביל כל העולים שהגיעו.

באותן השנים לא היה בארץ רדיו, טלוויזיה או עיתונים ברוסית, הכל היה אך ורק בעברית. כמו כן ראש ההסתדרות רופאי השיניים בישראל היה דוקטור חן יצחק שאמר: "אתם צריכים לדאוג לעצמם ולפתוח מרפאה פרטית ולדאוג לפרנסה", מפני שהיתה עלייה של מיליון עולים חדשים שצריכים טיפולי שיניים. במשך שנה עד שקיבלתי רישיון זמני לרפואת שיניים עבדתי בניקיון ובתור מטפלת לקשישים כדי לפרנס את משפחתי. בנוסף הייתי צריכה הלוואה מהבנק לפתיחת מרפאה פרטית ומשכנתאות לבית כדי שכל משפחה תחיה בנפרד.

למרות כל הקשיים של הקליטה, בכל זאת הייתה לנו אהבה לארץ ישראל, ועם סבלנות הצלחנו לבנות חיים כאן בארץ ישראל. משנת 2000 עבדתי כרופאת שיניים עצמאית במשך 20 שנה. הילדים שלי התחתנו ויש לי שבעה נכדים. הבת הגדולה שלי אוקסנה עובדת במשרד החינוך כחשבת שכר, הבן שלי דוד עובד כאיש הייטק במקס.

בגיל 65 פרשתי מעבודתי והיום אני פנסיונרית בכיף. הולכת למועדון ששם אני לומדת ספרדית, עושה ספורט, אמנות וציור, משחקת ברידג'. אני גם מטיילת בארץ ובעולם ולאחרונה התחלתי לסרוג בעיקר לילדים. אני גם סבתא במשרה מלאה ודואגת למשפחה ולנכדים. אני מתנדבת בבית חולים וולפסון בבית המרקחת וגם בטיפת חלב בחולון. כיף לי בחיים!

הזוית האישית

סבתא שרה: היה לשנינו כיף ומהנה ללכת לסיור בבית התפוצות בבמסגרת התכנית, גלל שזה חיזק לנו את הקשר שלנו וגם מפני שלמדנו דברים על יהודים מכל רחבי העולם ועל דרך חייהם במדינה, המסורת שלהם, סוגי הבית כנסת שלהם ואיך היה במדינות שמהם באו. בנוסף אני והנכד נהנו מהצגה שהייתה לנו בבית התפוצות על יהודיה שהסתתרה עם משפחתה ועם עוד יהודים בפורטוגל כאנוסים (דונה גרציה), והיה גם כיף ללמד על מה שעברו היהודים באותה התקופה.