מאגר סיפורי מורשת

נוף ילדותי – מבט על החיים בארגנטינה

אני נולדתי בארגנטינה בעיר מאוד קטנה בצפון המדינה בשם טוקומן שנמצאת במחוז שנמצא קרוב לגבול עם בוליביה. קוראים לי מרים על שם סבתי מצד אבא שלי – מטיאס טרסיק, ולאמא שלו קראו מרים טרסיק. גרנו בבית גדול מאד, אני ושלושת האחים שלי יחד עם הורי. ההורים שלי הגיעו לארגנטינה אחרי המלחמה בתור ניצולי שואה מרוסיה ופולין. האח הגדול שלי שקוראים לו חיים על שם סבי נולד במחנה של האו"ם בגרמניה בשנת 1947. לאחר מכן הם החליטו לעבור לארגנטינה בעקבות אח של אבי שהתגורר שם. הורי דיברו יידיש ורק לאחר שהגיעו לגור בארגנטינה למדו את השפה. בבית דיברו ביידיש וספרדית.

אני נולדתי בערך שש שנים אחרי שהורי הגיעו לארגנטינה ואני הקטנה שבין האחים. הייתה לי אחות גדולה שנולדה עוד לפני המלחמה (בת של אבא שלי), יש לי אח בשם חיים כפי שסיפרתי ועוד אח שנולד בארגנטינה 5 שנים לפני.

הבית שלי היה ממוקם מול הבית שבתמונה שהוא בית העצמאות שבו הוכרז שחרור של ארגנטינה

זיכרונות ילדותי

שהייתי ילדה אכלנו הרבה מאכלים פולניים. בהדרגה התחלנו להוסיף מאכלים מקומיים כגון: בשר, על האש ואמפנדס שהיא המומחיות שלי. אני למדתי בבית ספר ציבורי בשם ESCUELA NORMAN MIXTA בלי הרבה חברים יהודים אבל הייתה קהילה מאוד פעילה של יהודים. היו 2 בתי כנסת ואני זוכרת איך אני הייתי מתרגשת לפני יום כיפור כי היו קונים לנו בגדים חדשים לכבוד החג והינו מבלים כל היום בבית הכנסת. להורים שלי שקראו להם מטיאס ורבקה טרסיק הייתה חנות בגדים כי רוב היהודים בגולה היו סוחרים.

היו לנו מחנות קיץ מיוחדים של הקהילה היהודית במשך 20 יום שהיינו מתנהגים ממש כמו בטירונות של צבא: ישנו באוהלים צחצחנו שינים במים קפואים של נהר במקום שקראו לו CORDOBA והיו לנו גם הרצאות על היהדות ועל ישראל. בגיל  15 ביקרתי בישראל בפעם הראשונה עם ההורים שלי בשנת 1970 כי באתי לבקר את סבתא שלי שגרה בישראל כי אחרי המלחמה הם עלו לארץ יחד עם דודה שלי (אמא ואחות של אמי) שחיה בישראל עד היום. הביקור היה מאוד מרגש ומעניין כי יכולתי להכיר חלק מהמשפחה שלי וגם את ישראל .

בשנות העשרים של חיי הייתה לנו קבוצה של 15-20 חברים יהודים שהינו  נפגשים כמעט כל היום לבילויים אחרי הלימודים. במפגשים האלה הכרתי את בעלי.

החתונה והעלייה לישראל

התחתנו בארגנטינה בשנת 1978 .החתונה שלנו הייתה אירוע מאד מרגש. כל החתונה הייתה מפוארת ומקושטת בפרחים מיוחדים שסימלו את אמו של בעלי שנפטרה שהוא היה בן 13. בארגנטינה לא מקבלים כסף כמתנת חתונה אלא מתנות שבוחרים החתן והכלה בדומה לארצות הברית. בנוסף לחתונה הדתית בכדי שיכירו בנישואים שלנו בארגנטינה התחתנו גם בחתונה אזרחית במשרד הפנים.

החתונה שלנו בארגנטינה

עלינו לישראל לפני 38 שנים בשנת 1980, שנתיים אחרי החתונה. הגענו לבאר שבע למרכז קליטה לעולים יחד עם אמא ואבא שלי ואח של בעלי ומשפחתו שעלו יחד איתנו. דיברנו רק בספרדית ולא ידענו עברית בכלל. העבודה הראשונה שלי ושבאמצעותה הצלחתי ללמוד את השפה הייתה לעבוד בתור קופאית בשקם. בעלי שהיה בעל תואר שני בכימיה החל לעבוד בחברת מפעלי ים המלח שהמשרדים הראשיים שלה היו ממוקמים בבאר שבע. אולם, במשך קרוב לעשור היה נוסע יום יום לים המלח. לאחר שנתיים נוספות ביתי הבכורה נולדה – אמא של יהונתן אלוני. יש לי בן נוסף שנולד בשנת 1986.

כל המשפחה שלנו מתגוררת בישראל ואנו מאד אוהבים את המדינה. בעלי עובד בחברה פרטית לאחר שעבד במפעלי ים קרוב ל-30 שנים. אני קלינאית תקשורת במקצועי ובישראל עבדתי במשך שנים בתור מנהלת חשבונות – מקצוע שלמדתי לאחר שבתי הבכורה נולדה. כיום אני בפנסיה ונמצאת עם הנכדים ונהנית מהם.

קישור לקובץ הסיפור שלי

הזוית האישית

מרים יצקוביץ (טרסיק), משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי ברמת השרון, בבית ספר הדר מספר את סיפורי ליהונתן אלוני.