מאגר סיפורי מורשת

 החיים באיראן  

שמי איציק סער. אמי תקוה חי/רחמים ז"ל נולדה בעיר חנקין בעירק. אבי ברוך זרגרוף ז"ל נולד בעיר קרמנשה באירן.

בין היהודים בשני אזורים אלה היו קשרי מסחר, קשרים משפחתיים וחברתיים. אבי שירת  בצבא האירני ושם נתנו לו שם מוסלמי מקומי, בהרם מסעודי, כדי שיהיה לו קל להשתלב. תפקידו היה ללוות שיירות צבאיות לאזרבייג'ן ומשם לברית המועצות. לאחר שחרורו עבד אצל בן דודה של אמי, אשר הכיר ביניהם והם התחתנו.

לאחר החתונה הם עברו לגור בעיירה בשם קסר-שירין (ארמון המתוקה), ששכנה ממש על הגבול בן עירק ואירן.  לאבי הייתה חנות תבלינים וממתקים, לקוחותיו היו יהודים וגם מוסלמים. אמי הייתה עקרת בית שטיפלה בכלכלת הבית וגידול הילדים. גרנו בבית גדול עם חצר ענקית ומוקף בחומה גבוהה וגרה אתנו משפחת דודתי.

אני, יצחק, נולדתי ב – 9.9.1953 בערב ראש השנה, אחרי 3 בנות והייתה שמחה גדולה. אלא שלא הכול הלך חלק. לאבי היה כאמור  גם שם מוסלמי והשב"כ האירני טעה בשם ועצר את אבי במקום מישהו אחר, בחשד לפעילות נגד השאה השליט הפרסי. לאחר התערבות ראשי הקהילה שוחרר אבי ביום ברית המילה. לאחר שהמוהל סיים את הברית הוא התרשל ופצע אותי עם הסכין ברגלי הימנית וגרם לחתך רציני. לא היה בית חולים או רופאים באזור, וטופלתי על ידי הדודות והסבתות בתרופות ביתיות, ניצלתי בנס. הדודות והסבתות החליטו שיש כלפי "עין הרע" וצריך לשמור עלי כבן ראשון אחרי 3 בנות. שמו לי עגיל זהב באוזן ימין וגידלו לי שיער כדי להראות כבת. בגיל 3-4 נסענו כל המשפחה וקרובים לטיול בעיר המדאן (היא שושן הבירה), ושם באחוזת הקברים של אסתר ומרדכי ערכו חגיגה גדולה, עשו לי תספורת והורידו את העגיל.

אחיותיי הגדולות למדו בבית ספר, לא היו גני ילדים או מסגרת חינוכית עד גיל 6-7 ולכן הייתי עם אבי בחנות שלו וכבר מגיל צעיר למדתי למכור ממתקים ותבלינים. זכור לי שזה היה כייף גדול לעמוד על סולם בחנות, להסתכל על הקונים ולאכול ממתקים. ליד העיירה זרם נהר גדול ונהגנו לדוג שם, כל הנשים עשו שם כביסה והילדים שיחקו והשתוללו לידם. פעם אחת אחותי הגדולה נפלה לנהר ונסחפה בזרם. שני בחורים מוסלמים הצילו אותה.

שמרנו וחגגנו את כל חגי ישראל כמו שצריך וללא הפרעה. בשבתות  המבוגרים התפללו בבית הכנסת ושמרו על המנהגים היהודיים, היה לנו גוי של שבת שהיה מדליק את האש ועושה עבודות שונות תמורת תשלום. חוויה מפחידה שזכורה לי אלה תהלוכות  "האשורה " שבהם המוסלמים השיעים הלכו ברחובות והיכו את עצמם עם מקלות ושרשראות עד זוב דם. בימים אלה כל היהודים סגרו חנויות ונשארנו בבית, הילדים היו עולים לגגות ומציצים על התהלוכות.

העליה לישראל  

בתקופה שחיינו שם, שלט באיראן השאה הפרסי שאהב יהודים ואפשר חופש דת ופרנסה טובה. אך לא כל המוסלמים היו טובים אלינו וחלקם אף שנאו אותנו והציקו. צעירים מוסלמים הציקו לבנות היהודיות וההורים לא נתנו להן להסתובב לבד. אחותי הגדולה בת 13 בלבד הייתה יפה מאד ויום אחד הגיע לאבא שלי איזה מוסלמי עשיר שביקש את ידה עבור בנו. אבא חשש מאד שינסו לחטוף את אחותי, לאסלם אותה ולחתן אותה בכוח (היו מקרים כאלה). בעקבות הדברים האלה החליטו הורי וקרובי משפחה נוספים שזהו, הגיע הזמן לעלות לישראל, בעזרת שליחי הסוכנות היהודית.

הורי מכרו את הרכוש, את מה שהצליחו, חלק נשאר למוסלמים. את הכסף החליפו בזהב יהלומים ושטיחים וזה היה הביטחון הכלכלי לעתיד. לא היו בנקים כדי להעביר כספים כמו היום. בנובמבר 1958 עזבנו את העיירה קסר שירין עם עוד כמה משפחות. נסענו באוטובוסים בשיירה לטהרן, לנמל התעופה, ומשם טסנו לישראל. בשדה התעופה בלוד שיכנו אותנו בהנגרים גדולים לכמה ימים, ישנו על שטיחים ומזרונים שסיפקו לנו והתחלנו להתרגל לאוכל ולמנהגים בישראל.

אנשי הסוכנות היהודית העבירו אותנו לעיירה יבנה, שם גרנו כחצי שנה בצריף עץ ירוק, עם חצר שבה היו עץ דומים, עץ בננות ועץ תפוז. מסביב היו חולות ששם שיחקנו.

מיבנה עברנו למושב אמונים, שם קיבלנו משקים חקלאיים. כשהגענו למושב היינו בהלם, הבית שקיבלנו היה מוקף בעשבים וקוצים בגובה שני מטר, לא היה שביל גישה לבית, ברז המים והשירותים היו בחוץ. קיבלנו מהסוכנות ריהוט בסיסי, מיטות ברזל עם  רשת, ארון פשוט, שולחן וכמה כיסאות. גרנו בבית  בגודל 50 מ"ר 9 נפשות, הורי שישה אחים ואחיות וסבתא. הדרכים במושב היו דרכי עפר, בוץ בחורף ואבק בקיץ. הגברים עבדו בפרדסי ההדרים ובעבודות ציבוריות. אחרי שנה שנתיים המצב השתפר. כל שתי משפחות קיבלו סוס ועגלה וכלים חקלאים פשוטים. המבוגרים גידלו ירקות, כמו עגבניות ומלפפונים בקיץ וכרובית בחורף. בהמשך הקימו לולים לעופות ונטעו עצי הדר. עם הזמן השתפר המצב הכלכלי, הרחיבו את הבתים והקימו בחצר גינות. ברחובות המושב סללו כורכר ואחר כך גם אספלט ומדרכות. למדנו בבית הספר היסודי באמונים עד כיתה ח' ואחר כך בתיכון האזורי בבאר טוביה. החיים היו פשוטים וקשים מבחינה חומרית. המצאנו משחקים ובנינו לעצמנו צעצועים. למרות הקשיים זה לא הפריע לנו הילדים והיינו מאושרים.

סבא איציק סער בתמונת מחזור כיתה ג' ברגבים המורה אסתר

סבא איציק וחברים סבא וחברים והמורה ורדה בכיתה ו' ברגבים

מלחמות ישראל

עוד כשהיינו באירן סיפרו לנו שבישראל הייתה מלחמה  מול מצריים (מלחמת סיני 1956) וצה"ל ניצח. גם האירנים שמעו על כך וזה גרם ליחסים רעים  ומתח עם השכנים המוסלמים, זה השפיע על ההחלטה  של היהודים לעלות לישראל כמה שיותר מהר.

מלחמת ששת הימים  1967 – זכור לי לקראת סוף כיתה ח' (מאי -יוני 67) החל מצב ביטחוני מתוח מאוד, ברדיו  דיברו כל הזמן שנאצר נשיא מצרים סגר את מיצרי טירן בסיני, והמצרים בעזרת סוריה וירדן מתכוננים לתקוף את ישראל עם הצבא החזק שלהם. צה"ל התחיל להתכונן ולגייס חיילי מילואים. הייתה אווירה מאוד מפחידה, עזרנו להורים  לחפור תעלות  בחצר כדי  להסתתר בהן אם יהיו הפצצות של מטוסי מצרים. כיסינו חלונות בניירות כהים כדי להסתיר אורות בלילות. הייתה הרגשה קשה שהמצרים יצליחו לכבוש את מדינת ישראל. בבוקר אחד 5.6.1967 התעוררנו ושמענו חדשות מרעישות וטובות, חיל  האוויר הישראלי תקף בלילה את כל שדות התעופה הצבאיים של מצרים, ירדן, וסוריה, וחיסל את כל המטוסים שלהם על הקרקע. הפחד התחלף בשמחה ורווחה גדולה. באותו שבוע צה"ל כבש את  סיני, יהודה ושומרון ושחרר את ירושלים העתיקה, הכותל ורמת הגולן. זכור לי שנסענו לבקר במקומות  כמו הכותל המערבי, השוק בירושלים העתיקה, בית לחם ועוד..

מלחמת יום הכיפורים 1973 – התגייסתי לצה"ל בפברואר 1972, התנדבתי לחיל הצנחנים גדוד 890. האימונים היו קשים מאד, מסעות רגליים ארוכים, תרגילי ירי מסובכים ואימונים גופניים מפרכים. עברתי קורס צניחה מעניין ומרגש וגם קצת מפחיד ובגאווה גדולה קיבלתי כומתה אדומה. עברתי קורס מ"כים וקורס מרגמות. השירות הצבאי היה קשה אבל מאד מעניין ומחשל.  בערב יום הכיפורים, באוקטובר 1973, יצאנו הביתה לחופשה. למחרת בצהריים בזמן שכולם היו בבית הכנסת קיבלנו הודעה להגיע בדחיפות לבסיס. צבא מצרים פתח במלחמה בסיני וצבא סוריה ברמת הגולן. כל זה היה בהפתעה גמורה. הגענו לבסיס, התארגנו ומשם הטיסו אותנו לחצי האי סיני, שם המצרים חדרו עמוק פנימה. הגדוד שלנו נלחם בכמה מקומות, בדרום סיני, בחווה הסינית. נכנסו לתוך מצרים בדרך לעיר סואץ ועלינו לג'בל עתקה. הייתה אווירה קשה וכל הזמן הגיעו ידיעות על חללים רבים, במהלך הקרבות חברים רבים נהרגו ונפצעו. לא היה קשר זמן רב עם הבית והמשפחה, וכמעט 3 חודשים לא יצאנו לחופשה. הקשר היה רק במכתבים וחבילות ששלחו לנו. במצרים היינו שלושה חודשים. משם העלו אותנו לרמת הגולן שם השתתפנו במלחמת התשה מול צבא סוריה.

סבא איציק באימון נגמ"שים בצנחנים

סבא איציק בג'בל עתקה במצרים במלחמת יום הכיפורים

סבא  איציק בסיור מבצעי במצרים במלחמת יום הכיפורים

בפברואר 1975 השתחררתי מהצבא והתגייסתי למשטרה, לאגף החקירות והמודיעין. שירתי בתפקידים מאד מעניינים, עברתי קורס חוקרים וקורס קצינים, התקדמתי בדרגות ואחרי 33 שנות שירות  השתחררתי בדרגת ניצב משנה.

בשנת 1978 התחלתי לצאת עם שכנתי, אתי גבאי, ובאוגוסט 78 התחתנו. נולדו לנו שתי בנות, הבכורה מורן נשואה לגיא בכר ואם לנועם איתי ודניאל. הצעירה עדי נשואה לאורן בכר ואם לעמית ולני. כולם גרים באמונים.

הזוית האישית

נועם: היה לי מאוד מעניין לשמוע את הסיפור של סבא שלי.

סבא איציק: חשובה לי מאוד אחדות המשפחה והקשר הקרוב עם הילדים והנכדים, בתוכנית זו ניתנה לי הזדמנות נהדרת לקשר קרוב עם נכדי הבכור נועם ולספר לו את סיפור חיי. הרגשתי שנועם מאוד שמח למפגשים השבועיים האלה, אני נהניתי מאוד.