מאגר סיפורי מורשת

סוף המלחמה

המלחמה תפסה אותי כשאני בת שש. הספקתי הרבה עד אז היות והופרדתי מהורי כבר בגיל חצי שנה, ומאז גדלתי אצל הורי אמי בבלגרד. בבלגרד חייתי בוילה יפה עם גן גדול ולול עם תרנגולות והעקר זה הכלב ג'קי אותו אהבתי מאוד. לצערי גם מכל זה נאלצנו להיפרד כאשר ערב מלחמת העולם כל מדינה גרשה את תושבי החוץ שלה לפי הדרכון שבידם. לסבים שלי היה דרכון יווני ולכן נאלצנו לעבור ליוון.

ביוון, ליתר דיוק באתונה, שכרנו דירה באזור מאד יוקרתי אבל זו הייתה רק דירה. משם הלכתי לבית הספר לכיתה אלף. אני הייתי ילדה מאד שובבה ושיחקתי רק עם בנים ומשחקי בנים. מגרש המשחקים שלנו הייתה חצר הכנסייה שהייתה ליד הבית שלנו וכילדים השתתפנו בכל הטכסים של הכנסייה. כשפרצה המלחמה שהייתה תחילה בין יוון ואיטליה עוד לא הרגשנו את מוראותיה. הספקתי רק לבקר בכיתה אלף ומאז לא הייתי בבית הספר עד אמצע כיתה דלת. עזרה לנו בזמן המלחמה המורה שלי מכיתה אלף אשר כשכבר היה מסוכן להיות באתונה היא הסתירה אותי באיזה בית יתומים מרוחק. את סבתא שלי לקחה אליה הביתה ולסבא שלי עזרו לצאת לפרטיזנים. את סוף המלחמה עברנו בלהסתתר עד שאפשר היה לחזור לדירה שלנו אשר בה גרה משפחה אחרת ונתנו לנו אפשרות להתחלק איתם בדירה. אני חזרתי לבית הספר באמצע כיתה דלת והספקתי עד סוף המלחמה לגמור את כיתה הי.

עלייה לארץ ולקיבוץ

הסבים שלי היו ציונים כל חייהם וידעו שישנה מדינת ישראל בדרך… אותי שלחו לארץ במסגרת עלית הנוער וכך הגעתי באוגוסט 1945 לארץ ולמחנה עתלית שהיה מחנה קליטה לעולים לגליים. משם הגעתי לקבוץ כפר מסריק  והייתי הראשונה בין ילדי הגולה-כפי שקראו לנו. את הנוער בזמנו היו קולטים בחברות נוער אשר היו חצי יום עובדים וחצי יום לומדים. הקבוץ קלט וצרף אותנו לחברת הילדים של בניו. סבא עמוס היה בין ילדי "קבוצת עפר" שהם היו בכורי הקבוץ. החיים בחברת הילדים היו מאד תוססים ושם בעצם למדתי הרבה מאד על יחסי חברה שקודם לא הכרתי.

המשך הלמודים בקבוץ הם ב"מוסד" שזה בית ספר תכון בקבוץ. היינו מוסד נעמן עם ילדי קבוץ עין המפרץ וזו התקופה שבה היינו כבר פעילים בתנועת הנוער השומר הצעיר.

בזמן מלחמת השחרור בתור בוגרי חברת הילדים השתתפנו בשמירות ובקשרי איתות עם הישובים השכנים. היינו עדים למעבר של עולים שהגיעו באניות מעפילים ופוזרו בין הישובים. המעבר ל"מוסד" היה חוויה גדולה היות ולא גרנו יותר בקבוץ כי המוסד היה בין שני הישובים הקרובים שזה עין המפרץ וכפר מסריק.

בזמן הזה סבא וסבתא שלי נשארו ביוון עם התקווה להגיע לארץ אלא שלא נתנו להם סרטיפיקט – (תעודת עלייה חוקית). בינתיים סבתי חלתה בסרטן ונפטרה באתונה.סבא שלי אחרי מותה בקר כמה פעמים בארץ ובקבוץ ותכנן להיות בבית אבות בארץ. למזלי קבלתי איזו ירושה מהאח של סבתי בוושינגטון והצלחתי במשך השנים להכניסו לבית האבות שבחר.

היינו קבוצה של שניים עשר ילדי גולה וקראו לנו "קבוצת שלהבת" כך קראו לנו במשך הרבה שנים ובקבוץ אימצו אותנו משפחות שהיו על תקן הורים כמו הורי ילדי הקבוץ. זה חשוב היות וחלק מסדר היום של ילדי הקבוץ היה עבודה בבוקר אחר כך למודים ואחר הצהריים הולכים ל"חדר" שזה אומר בלוי עם המשפחה. בערב חוזרים לבית הילדים לשינה. הקשר שלי עם המשפחה שאימצה אותי – משפחת גינת – נמשך עד היום אפילו שההורים כבר לא בחיים.

בצבא שרתתי בלהקת הנחל ואחר כך חזרתי לקבוץ. בקבוץ עבדתי במטעים ואהבתי מאד את העבודה בשדה. אבל מאז להקת הנחל עולמי התרכז בשירה אותה גיליתי מאז שדובי זלצר לקח אותי למורה לפתוח הקול ובפגישה עם שוברט מצאתי את ייעודי בחיים. רציתי להיות זמרת של מוזיקה אמנותית. הדרך להגיע לכך הייתה ארוכה ומפותלת.

משפחה

תמיד רציתי שיהיו לי ילדים ומשפחה, דבר שחסר לי. בארץ למדתי להיות מורה למוזיקה אך לא זאת רציתי לעשות, רציתי להיות זמרת. אחרי למודים אלה המשכתי ללמודים אקדמיים באקדמיה למוזיקה בווינה אוסטריה. בסיומם כבר הייתי בת שלושים ופחדתי שכשאהיה בת ארבעים הילד יהיה רק בן עשר. ידיד מתקופת הקבוץ – סבא עמוס, הציע שנחדש את הקשר שלנו ואז החלטנו להתחתן. עמוס היה שליח השומר הצעיר בקנדה ואני הצטרפתי אליו אחרי שסיימתי את האקדמיה. בני הבכור זיו נולד במונטריאול. כשהוא היה בן שנה חזרנו ארצה. מאז היו עוד הרבה אירועים כולל מלחמות ובתי דלית נולדה בזמן מלחמת יום כיפור.

היום גם זיו וגם דלית יש להם ילדים – נכדי. אני מאד אוהבת אותם ומנסה להיות מעורה בהתבגרותם. כל אחד יש לו את אישיותו המיוחדת והבכור בנכדי היום משרת בצבא.

עמרי גילה גם כן את המוזיקה כיעוד בחיים ומתקדם מאד גם ברמת הנגינה שלו וביחוד בצליל חם ומרגש. אנחנו משפחה שדי קשורה ונפגשת לעיתים די קרובות. אני מקווה שזה יתקיים גם הלאה.