מאגר סיפורי מורשת

"היה חשוב לי לשרוד כי פחדתי שאם כולם ימותו לא יהיה מי שיספר על התופת שעברנו".

זה המשפט שאמי מרים קליין, זיכרונה לברכה נהגה לומר כל פעם שספרה לנו על התקופה הקשה שעברה בשואה.

שמי חנה שוסטר, בתה של מרים קליין ז"ל, ילידת 1926 מהעיר סולוש בצ'כיה שעברה את התופת הנוראה בשואה. לאימי היו שני הורים ושבעה אחים והיא היחידה מכל משפחתה ששרדה את השואה. אמי הייתה במחנות אוושויץ וברגן בלזן ואת שנות נעוריה מגיל 14עד 18 עברה במחנות הקשים ביותר בפולין.

כאשר הייתי בת 12 והתחילו להקרין בטלוויזיה את סרטי התעודה של השואה, רק אז התחלתי להבין כיצד עברה אמי את שנות נעוריה, עד אז היא לא סיפרה לי דבר.

בבית הספר למדנו על השואה, אבל אני לא תיארתי לעצמי שגם אמי הייתה שם ולמה? אמי הייתה אישה שמחה, תמיד עם חיוך על הפנים, אישה אנרגטית ומלאת שמחת חיים.

בימים הקשים שעברה, למרות הקור העז של מינוס 20 מעלות, היא הייתה לבושה בכותונת דקה, למרות הרעב, היא  שרדה על כמה כפות מרק ורבע תפוח אדמה ביום ולמרות העבודה בכפייה של כריית שוחות, משעת בוקר מוקדמת ועד שקיעת החמה – למרות הכל, אמי רצתה להישאר בחיים, כי פחדה שאם כולם ימותו, לא יהיה מי שיספר לעולם מה עשו הגרמנים הנאצים.

לימים, אמי שיתפה אותנו בעברה ואני אספר שני סיפורים שיעידו על קור רוחה, כמה אמיצה היא הייתה ואת רצונה העז לשרוד ולהמשיך לחיות….

סבתא מרים מספרת על זיכרונותיה מהשואה – היא הניצולה היחידה מכל משפחתה 

מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ

בתחילת המלחמה, אמי הייתה במחנה אוושויץ, באותו מבנה יחד עם אחותה הקטנה, סנדי. באחד הימים, הפרידו ביניהם והעבירו את אחותה למבנה אחר.

אמי הבינה שעליה לעשות מעשה נועז ובכל מחיר עליה להגיע למבנה של אחותה הקטנה. בלילה, בחשיכה ובקור העז ששרר בחוץ, אמי התגנבה למבנה של אחותה ולא נתפסה.

בבוקר, כאשר עשו מסדר וכל אחד הקריא את המספר שהוטבע לו על הזרוע, המספרים לא התאימו ומיד אמי נלקחה למנהלת המחנה. שם, הטיחו את ראשה בקיר וכששאלו אותה למה עברה למבנה של אחותה היא השיבה: "אני מעדיפה למות מאשר להיפרד מאחותי הקטנה שזקוקה לי". כנראה שדבריה הנחרצים של נערה בת 16 הצליחו להגיע לליבה של מנהלת המחנה והיא הסכימה להשאיר את אמי במבנה של אחותה.

איזו גיבורה הייתה אמי!!!

במחנה באוושויץ, היה דוקטור יוזף מנגלה הראוי לשמצה. כל בוקר הוא בדק את השורדים והשורדות וחרץ את גורלם. הוא השאיר את האנשים הבריאים שיש להם אפשרות לעבוד במחנה בעבודות כפיה, אותם שלח לצד ימין והשאר, החלשים והעיפים לצד שמאל, למשרפות. לאמי הייתה צלקת ענקית פתוחה ומלאת מוגלה בצוואר, שאם מנגלה היה רואה אותה, היה שולח את אמי למשרפות, כל בוקר כשאמי שעברה ליד מנגלה, היא היטתה את ראשה קדימה ולמטה, כדי להסתיר את הצלקת וחייכה אליו וזה החיוך שהציל את סבתא בשואה.

 כך בהטיית הראש הסתירה את הצלקת בצוואר

העלייה לישראל

אמי עלתה ארצה, נישאה לאבי דויד קליין זכרונו לברכה. נולדו להם שתי בנות: חנה ועדינה ובן משה. לימים נולדו להם שבעה נכדים: אורלי, טלי, מיכלי, סיון, אורן, גן ויובל וכן 10 נינים: עפרי, רוני, נדב, גילי, איתי, שלי, תום, שירה, אלון ודולב.

אמי אהבה את הים, עסקה באומנות ובשזירת פרחים, בפורים תמיד זכתה במקום הראשון על התחפושת המקורית ותמיד ראתה את חצי הכוס המלאה. מאמי למדתי על נתינה, אהבת האדם, חשיבות התא המשפחתי, להיות מאושרת ולחיות את הרגע.

תמיד זכתה במקום הראשון בחג פורים על התחפושת המקורית

 בחג פורים – תמיד שמחה ועליזה

בזכות אומץ ליבה והנחישות שלה, הקימה שבט לתפארת ותמיד היתה אומרת: "איך מה- 27 קילו שהייתי בשואה הצלחתי לגדל שבט כל כך גדול. זה הניצחון שלי על הנאצים".

אמא וסבתא הגדולה מכולם – קליין מרים

הזוית האישית

חנה שוסטר: נהנתי מאד מכל מפגש ומפגש. היה לי כיף להסתכל בתמונות הילדות, להיזכר בריחות, בטעמים ובאהבת ההורים והחברים. המחשבות ליוו אותי לאורך כל חודשי ההשתתפות בתכנית. הבנתי הרבה דברים חדשים על עצמי, על עברי ובזכות מי אני, מי שאני היום.

המפגש עם נכדתי, גילי, היה נעים ושמחתי לחלוק איתה את חוויות הילדות שלי. מאחלת לגילי הצלחה בכל אשר תלך ושתמשיך להיות מי שהיא, אהובה ומיוחדת.