מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בישראל בבית החולים הדסה ת"א בשלהי מלחמת העולם השנייה, סבי שהחל לשמוע בשורות איוב על הנעשה בשואה הזדעזע כי כל משפחתו נספתה בשואה. הוא האמין שאם יקרא לנכדתו הראשונה בשם גאולה תבוא הגאולה ותיגמר המלחמה הנוראה. בנוסף, משום שאימי התקשתה בלידה שארכה שעות רבות האמינה שתבוא הגאולה עם הולדתי. שני הדברים התקיימו.

 

גרנו ארבע נפשות בחדר אחד בצריף ליד התחנה המרכזית בת"א. אבי עבד כפועל דפוס מבוקר עד ערב ואימי טיפלה בילדים. אני שמרתי על אחותי הקטנה ממני בשש שנים ולקחתי אותה איתי לכל מקום אפילו שלהלכתי "לבית התלמיד" לחוגים של ציור וכתיבה יוצרת, פעם, כשלא נתנו לי להיכנס איתה כי היא הייתה צעירה מדי, ראה אותי מנהל "בית התלמיד" במצוקתי ואפשר לי מאז להכניס אותה איתי לחוגים באישור מיוחד כי בבית אין איש. התקופה הייתה תקופת "הצנע" המצב הכלכלי היה קשה לא ניתן היה להשיג מצרכי מזון בסיסים. הייתה אבקת ביצים יבשה במקום ביצים, אבקת חלב במקום חלב, במקום שמן היה שמן קוקוס כיכרות לחם ניקנו בתלושים. האוכל היה לא טעים ומועט, אבל המדינה נבנתה עם עולים רבים שבאו מכל המדינות. בחורף כשהייתי בת תשע היו שיטפונות בארץ והאוהלים התמלאו במים. לא הלכנו כמה ימים לבית הספר, כי באולם הספורט התאכסנו משפחות מהמעברה שאוהליהם נסחפו ואנחנו הביאנו מן הבית שמיכות ובגדים חמים להחלפה לאנשי המעברות. הייתה תקופה יפה אך קשה. כולם התגייסו לעזור זה לזה.

 

כיום משפחתי היא אני ובעלי יצחק בני עפר ואריק ובנותיי ורד והדס.

 

 

הבריטים שלטו בארץ. החיילים הבריטים חבשו כומתות  אדומות ונקראו לפי העם כלניות. כולם פחדו מהם, אלה היו השנים האחרונות של המנדט הבריטי המחתרות אצל ולחי עשו פעולות נגד הבריטים ולכן נענשנו. עם רדת החשכה היה "עוצר". בזמן "העוצר" אסור היה לצאת מן הבית ורק החיילים הבריטים הסתובבו ברחובות. קרה שאני הייתי אצל אחת השכנות שאהבה לשחק איתי. היא נתנה לי לשחק בכל מיני כלים מיניאטוריים כשלפתע נשמעה שריקת העוצר ואני אצל השכנה שגרה בצריף השכן. היות ואי אפשר היה לצאת התנדב אחד החיילים הבריטיים  להעביר אותי בידיו אל אבי שחיכה בפתח הבית, אבל אני לא הסכמתי ופרצתי בבכי וצעקות (כי כולנו פחדנו מהם) לבסוף הסכים החייל לאפשר לאבי להיכנס לבית השכנה ולקחת אותי הביתה כשהוא מלווה את אבי ואותי לתרועת כל השכנים.

 

אני מעוניינת לכתוב על מקרה מיוחד שקרה לי בילדותי.  זה היה בימי מלחמת העצמאות, לסבתי שגרה בשכונת נורדייה בת"א היו שכנים בצריף השכן , משפחת פרסר. במשפחה היו שני בנים,בן אחד משה שהצטרף לפלמ"ח והשתתף בפעולות ובן שני שעבד כחשמלאי. משה מאוד חיבב אותי והיה משחק איתי, זורק ותופס אותי. יום אחד כשהגענו לסבתי נשמעו קולות בכי מהשכנה וסבתי סיפרה לנו כי הגיע להם מכתב שהיה כתוב בו שמשה פרסר נהרג על הקסטל, ההר שעל מבואות ירושלים, אני כילדונת טפשונת אמרתי בסערת רגשות הטוב מת והרע נשאר ומיד השתיקו אותי. בעוד המשפחה יושבים ובוכים הגיע בחור למסור להם דרישת שלום מבנם משה שנפרד ממנו לפני שעות מעטות. התברר שנהרג בחור שיש לו אותו השם אבל לא בנם. ואז כוךם הפסיקו לבכות ומשה הגיע בריא ושלם מן המלחמה הזאת. ואחר כך נהיה לקצין בצה"ל.