מאגר סיפורי מורשת

שמי סימה קליין, שם משפחתי הקודם היה סבג ועוברת בארץ לשגב. הפירוש של סבג הוא צבע,צייר. השם הזה נבחר עבור משפחתי כי הם נהגו לצבוע טליתות. לשם זה יש משמעות והשלכות גדולות מאוד על חיי באופן אישי ועל בני המשפחה שלי, חלקם אומנים וחלקם משפטנים (סבא שלי היה הראשון שדרש להוציא את היהודים מהגטו ועל כן כינו אותו "מסוד הצרפתי"). באופן אישי יש לאמנות משמעות חשובה בחיי. במהלך חיי עסקתי בעיצוב ופטשוורק (סריגה) ואף הצגתי בסן פרנסיסקו, בבאר שבע ובמואסק שבצרפת. במשך כ- 10 שנים אני עוסקת בפיסול קרמי. בשל כך אני רואה את הקשר בשם משפחתי, עיסוקי ואהבתי הגדולה לאמנות.

בעלי שארל קליין היה כימאי וצייר (הוא נפטר צעיר בגיל 57), הוא היה ניצול שואה ועבד בכור בדימונה, הוא ראה את כל ייעודו בעבודתו בכור. את בעלי הכרתי בצרפת ואחרי שנה בה הוא שירת בצבא הצרפתי, הוא בא לארץ והתחתנו. התחביב שלי הוא איסוף תכשיטים פולקלורים מכסף, מסרתי לנכדתי הבכורה צמידים וטבעות והיא ממשיכה בדרכי ומגדילה את האוסף.

כילדה אני זוכרת מנהג משפחתי קבוע בו כל חג פסח אבי דאג להזמין לליל הסדר חיילים יהודים ששירתו בצבא צרפת (כולם היו מאלג'יר), זכור לי שמאוד התרגשתי וכל המשפחה היינו עורכים שולחן חג עם מפות וכלים ששימשו אך ורק בפסח, עם הרבה פרחים על השולחן, היינו מתלבשים באופן חגיגי. זכור לי בעיקר שאבי לבש חלוק משי וכיפה, והאחים שלי חבשו גם כיפה. היינו משפחה מסורתית אך לא דתיים. אבי ואחי הלכו לבית הכנסת רק בחגים והיו חוזרים לסדר בבית. מנהג זה היה כה חשוב ועוצמתי עבורנו, שבארץ המשכנו בו ואירחנו חיילים בודדים בביתנו בחגים עד מות אבי. ערך הנתינה והחשיבות לא להשאיר אף אחד לבד היו חשובים מאוד לאבי והוא החדיר זאת גם לנו.

החוויות הזכורות לי כילדה ממרוקו הם שלא היו מוזאונים, האמנות הייתה ברחובות בבתים ובשווקים. במרוקו נהגו לתת שמות עבריים, תנ"כיים, צרפתים, אך לא ערבים. כמו כן נתנו שמות של סבים וסבתות לא של צעירים. למשל, מותו של צעיר היה נוראי, חלק נהגו לצרוח ולפצוע את עצמם וחלק פשוט שתקו בצורה שקשה לשאת אותה. במות מבוגרים נהגו כמעט לחגוג: אכלו שתו צחקו וסיפרו על מעשיו של המת.

עוד זכור לי כילדה שפעם בחודש היינו מתאספים כל המשפחה אצל סבתא שהייתה גרה בריאד במרקש. היינו מסדרים כיסאות ודודה שלי הייתה מספרת סיפורים מהתנ"ך (על משה רבינו, יוסף ואחיו) וכשהייתה מגיעה לרגע מותח הייתה עוצרת ומודיעה על המשך בעוד שבועיים. סיפורים אלו לימדו אותי רבות על ההיסטוריה של העם היהודי. בפסח ההורים היו קונים לנו כלים קטנים מחרס וכל הילדים היו מבשלים ממש.

עד היום אני לא זוכרת כיצד עזבתי את הבית במרוקו, עד היום לא נתקלתי באנשים אחרים שעברו את אותה טראומה והרגשה כמו שלי. לא נאמר לנו לאן שולחים אותנו ומה הסיבה, כי ההוראות של הסוכנות היהודית היו חד משמעיות: לא לגלות לילדים לאן שולחים אותם, כי אם הדבר היה נודע לגורמים אחרים זה היה מכשיל את מבצע העלייה, היו חרדים שמה שגורלנו יהיה כשל יהדות אירופה. איש לא טרח להסביר מה הסיבה שילדים נשלחו ללא כל הסבר, ולעולם לא שאלתי את הוריי על כך. הם עצמם היו טרודים בקליטה: אבי, שהיה סגן מנהל בנק, מצא את  עצמו שובר אבנים לסלילת כבישים במסגרת קרן קיימת לישראל. הם הגיעו ארצה והיו צריכים להקים הכל מהתחלה מבחינה אישית. למרות כל הקשיים אבי היה אומר: לעולם לא להתלונן ולא לדבר רעה על ארץ ישראל. אהבתו ונאמנותו לישראל תמיד חיזקה אותו. הוא חשב שמקומו של העם היהודי בארץ ישראל וכאן אנחנו צריכים להקים ולבנות את המדינה ולגדל את ילדנו. עבור שלושת בנותיי ותשעת נכדי ונכדותיי אני מלאת תקוה שהם ימשיכו במורשת המשפחתית ושתפילת אבי תלווה אותם: שימצאו חן בעיני אלוהים והאדם.

הסיבה לכתיבת הסיפור קשורה במות בעלי, שלא זכה להורים, והקדיש את חייו לעבודתו בכור מתוך אמונה שלא תהיה שואה נוספת לעם היהודי, וכי לעולם לא נלך כצאן לטבח. מדינה ישראל הייתה חשובה לו והוא רצה לדאוג שכאן נהיה חזקים ושלא יקרה לנו אסון כדוגמת השואה שנית.

הזוית האישית

הנכדה שיר: למדתי על משפחתי ועל החגים והמועדים. התעניינתי לשמוע איך סבתא גדלה ועל השגרה השונה משלי. סבתא שלי גרמה להעריך את משפחתי ואת החשיבות בלשמור אותם קרוב. סבתי היא מודל לחיקוי מבחינתי.