מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בטוניס ב-17 בינואר 1943, אחות בכורה לעוד 8 אחים ואחיות. בזמן שפרצה מלחמת העולם השנייה, אמא הייתה בסך הכל בת 17. הגרמנים לקחו את אבא שלי ולאמא לא היה קל. גם ההתייחסות אלי לא הייתה קלה, וזה נשאר גם לאחר שהכול נגמר.

התבגרתי מאוד מהר, הייתי בוגרת לגילי ובגלל זה, אני חושבת, אני לא זוכרת ילדות. יחד עם זאת, אצל אבי הייתי הבת המועדפת וכבר בגיל 10 התחלתי לנדנד לו לעלות לארץ, אבל בגלל שהיינו משפחה גדולה, לא אישרו לנו. אני לא ויתרתי וניגשתי לעליית הנוער. בהתחלה אבא התנגד אך לבסוף הוא הסכים.

                                           אניית המעפילים ירושלים

ההפלגה הראשונה שלי הייתה לצרפת, לעיר בשם מונפלייה, שם למדנו מעט עברית, עד שיכולנו לעלות לארץ. לארץ הגענו עם אנייה בשם "ירושלים". מההפלגה הזו אני זוכרת רגע נפלא, וזה היה כשהתחלנו לראות את העיר חיפה מרחוק. הדבר הראשון שעשו לנו כשהגענו לארץ, זה לרסס אותנו עם אבקה מגעילה. משם לקחו אותנו לטבעון, למוסד בשם 'רמת הדסה', שם אני זוכרת שהתחלתי להרגיש את הבדידות ואת חוסר המשפחתיות. הכול נראה אז שונה, ואני זוכרת איך הזדעזעתי כשראיתי בפעם הראשונה לחם שחור.

ברמת הדסה נשארתי למשך תקופה ולאחר מכן לקחו אותנו לכפר נוער 'חוות הנוער הציוני' שבשכונת קטמון בירושלים, שם בעצם התחלנו חיים רגילים.

התחלנו ללמוד בבית ספר ולשחק משחקים והתרגלנו לאנשים אחרים. כשההורים שלי הגיעו לארץ, הם מיד לקחו אותי לחופשת שבת ותוך זמן קצר לקחו אותי אליהם הביתה, אז עזבתי את קטמון והתחלתי ללמוד ליד הבית של ההורים, שהיה במושב עזריה, שנמצא על הכביש ללטרון*. שם לא הסתדרתי, כי היה לי קשה להיכנס לכיתה כשאני לא מדברת את השפה וכך יצא שנשארתי שנה בבית, בלי לימודים.

יום אחד, בביקור בעיר רמלה, ראיתי את בית הספר "סנט יוסף", שהוא בית ספר נוצרי. נכנסתי לשם וביקשתי ללמוד אצלם, כי שם לומדים בצרפתית ואני את השפה הזו כבר יודעת. בנוסף, בבית ספר הזה לא צריך היה לשלם הרבה כסף כדי ללמוד. לשמחתי קיבלו אותי ואני זוכרת שביקשו לשלם 5 לירות לחודש בשביל ספרים, לימודים ואוכל. אז אני ויתרתי על האוכל, כי לא היה לנו לשלם הכל.

שם היה לי טוב ללמוד, אבל אחרי זמן מסוים התחילו בעיות. לשכת הרווחה באה לאבא שלי ואמרה לו: "איך אתה נותן לבת שלך ללמוד אצל נוצרים"? ואז הוא הסביר לה שזה מחוסר ברירה, כי הילדה רוצה ללמוד ולו אין כסף לממן את התיכון.

מיד עם סיום שנת הלימודים חוויתי שוב טלטלה, כשהעבירו אותי לקיבוץ ברור-חייל, שבו גרו עולים מברזיל. לא קיבלו אותי יפה, אבל מחוסר ברירה נשארתי שם, כי רציתי ללמוד. סיימתי בגרות, ילדי הקבוצה התגייסו ואותי לא גייסו, כי הייתי קטנת קומה. יום אחד קראתי עיתון וראיתי שנפתח קורס לאחיות עם לינה, בגדים ודמי כיס. ישר ניגשתי וקיבלו אותי ושם מצאתי את מקומי. הצטיינתי בעבודתי ואני אוהבת את המקצוע עד היום.

                                           חנה חיים בחתונתה

התחתנתי עם בחור ממוצא בולגרי, היו לנו חיים מאוד טובים ומוצלחים, עבדנו קשה, בנינו את החיים שלנו בכוחות עצמנו, עד שנולד הבן הבכור שלנו, שנולד עם המופיליה – זו מחלה של אי קרישת דם. בעקבות זאת החיים שלנו השתנו מקצה לקצה, בגלל שבאותם ימים, מי שנולד עם מחלה כרונית כלשהי, היה למעשה מוגבל. היינו צריכים לשלם המון כסף לטיפולים והיה צריך לתת לו מנות דם לעתים מאוד קרובות.

בזמן מלחמת ששת הימים, כשאני הייתי בהריון בחודש התשיעי, גייסו את בעלי ואת האחים שלי ובבית נשארנו רק הנשים. הבן שלי היה צריך לקבל מנות דם, אך היה מחסור במדינה ולא ידעתי מה לעשות, עד שפניתי למנהל בית החולים ואז הכול סודר ובני קיבל מנות דם, שאף סובסדו דרך הקופה. לדאבוני, כשבני היה בן 29 הוא קיבל מנת דם פגומה ונפטר.

מתכון לעוגת סולת טוניסאית

1 ק"ג פחות 2 כוסות של סולת

1 כוס קמח רגיל

1 כוס סוכר

2 אבקת אפיה

2 וניל סוכר

1 כוס שמן

1 כוס מיץ תפוזים

5 ביצים

200 גרם של תמרים מגולענים

לערבב הכול ביחד. לשמן תבנית מלבנית, לאפות כ-50 דקות בחום של 180, כשמוכן לסמן משולשים על העוגה.

להרתיח 2 כוסות סוכר +1 וחצי כוסות מים + מיץ מחצי לימון. לשפוך את הסירופ החם כשהעוגה קרה.