הורי עזבו את טורקיה ללא רכוש
החיים במעברת בית ליד
עליתי לארץ בשנת 1949 עם הורי צרפתי שמואל וסולטנה .
הורי שהיו אז זוג צעיר עם ילדה בת שנה שזו אני, עזבו את טורקיה ללא כל רכוש כי לא הייתה להם אפשרות למכור את הבית ותכולתו.
בארץ שיכנו אותנו באוהלים במעברת בית ליד, "מעברת שבות או מעברת בית ליד הוקמה כמחנה עולים צפונית פרדסיה בסמוך לצומת בית ליד. בשנת 1951 הפך המחנה למעברה שהתקיימה עד 1967."
החיים בבית ליד, זו הייתה טראומה גדולה להורים שלי אך הם היו מאושרים וגאים שעלו ארצה. במשך שנה גרנו באוהלים. התנאים היו קשים: בשנה זו חליתי הייתי עם חום מאוד גבוה. אחד הפקידים ריחם על ההורים שלי ונתן לנו לגור במשך חודש ימים במשרד שלו.
אבא שלי היה תופר נעליים ולא מצא עבודה בבית ליד ולכן נאלץ לעבוד בתל אביב. התחבורה הייתה בלתי אפשרית והיה קשה להגיע כל יום מתל אביב לבית ליד, לכן הוא לן בתל אביב ובסופי שבוע הגיע הביתה. אמא שלי נאלצה במשך שנה גם להתמודד עם חבלי קליטה וגם לגדל ילדה בת שנה.
כעבור שנה הבטיחו לנו מגורים, אז לקחו אותנו למעברה בצומת הרצליה, שם גרנו במשך שש שנים. השירותים היו בחוץ והיינו מתקלחים במעין ברזיה בחוץ ובחורף בתוך גיגית שהרתיחו מים בבית. כעבור שנתיים נולדה אחותי וגרנו בחדר אחד כולם עם "מיטות סוכנות". אלו מיטות העשויות מתכת ועליהם מזרונים דקים. המיטות נקראו כך מאחר והסוכנות היהודית סיפקה את המיטות הללו. כך חיינו במשך חמש שנים. באותן שנים לא היו צעצועים ואמא שלי הייתה מכינה לנו בובות מסמרטוטים ושאריות בדים וצבענו בעפרון עיניים ושפתיים.
כעבור חמש שנים עברנו סוף סוף לגור בבית בנווה עמל שעד היום אמא שלי גרה בו. חיבורו אותנו לחשמל רק כעבור חצי שנה. מי שרצה מכשיר טלפון היה צריך להירשם ולחכות לתורו. אנו חיכינו במשך שש שנים לטלפון, זה היה מקובל אז בארץ מאחר ולא היו תשתיות לטלפון. כאשר קיבלנו את הטלפון זו הייתה ממש חגיגה.
בילינו את כל ילדותנו בנווה עמל במשחקי חצר מאחר ולא היו לנו צעצועים ואופניים, מכיוון ולהורים לא הייתה אפשרות לקנות לנו. למרות הכל, אני זוכרת את הילדות שלנו כילדות מאושרת. עד היום יש לי חברה מהשכונה שאני בקשר אתה. היינו הולכים לסרט עם ההורים וקונים חצי מנה פלאפל וזה היה מעדן בשבילנו. למדתי בבי"ס גורדון בשכונה שעד היום הוא קיים.
אני זוכרת שאבא שלי יצא למלחמת סיני והוא היה מלא גאווה ביציאה שלו לצבא מאחר והוא לא שירת בשירות סדיר בארץ. בזמן המלחמה כיסינו את החלונות בנייר שחור עד לסיום המלחמה. לשמחתי, אבא שלי חזר בשלום מהמלחמה.
בשנת 1967 התגייסתי לצבא ושם הכרתי את מורל הרשקוביץ שהיה עולה חדש מרומניה. לימים התחתנו ונולדו לנו שלושה בנים אמיר, אייל, וגיל. עד היום אנו גרים בהרצליה וגם אמיר אבא של טל גר בהרצליה ואנו גרים באותו בניין.
על אף קשיי הקליטה ואי הנוחות של החיים שעברו על ההורים שלי. אמא שלי מעולם לא הצטערה שעלתה לארץ בגיל כה צעיר ותמיד קיבלה ומקבלת עד היום באהבה מה שקורה בארץ.
מילון
מיטת סוכנותאלו מיטות העשויות מתכת ועליהם מזרונים דקים. המיטות נקראו כך מאחר והסוכנות היהודית סיפקה את המיטות הללו.
מעברת בית ליד
מעברת שבות או מעברת בית ליד הוקמה כמחנה עולים צפונית פרדסיה בסמוך לצומת בית ליד. בשנת 1951 הפך המחנה למעברה שהתקיימה עד 1967.
ציטוטים
”הורי עזבו את טורקיה ללא רכוש כי לא הייתה להם אפשרות למכור את הבית ותכולתו.“