מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה קמחי ואני סבתא של דפנה גניני, הלומדת בבית ספר גנים בגני תקווה. במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, אנו מתעדות יחדיו את סיפור המשפחה.

עליתי לארץ באוניית מעפילים מגרמניה כשהייתי כבת שנתיים. הורי היו ניצולי שואה, כך שגדלתי בבית בו העצב גבר על השמחה. דור שני לניצולי שואה. אני לא זוכרת אירועים מגיל שנתיים , כך שכל הידוע לי הוא לפי סיפורי הורי ומשפחתי.

עם עלייתנו לישראל, הגענו לגני תקווה. שהייתה אז מעברה. לא היו כבישים, וכמעט לא היו מכוניות. היו הרבה חולות.

הישוב קלט משפחות מרומניה, פולניה, תימן ומרוקו ואלו שוכנו בכ-240 צריפיםשבדיים. בשנת 1953 , קיבל הישוב מעמד מוניציפאלי של מועצה מקומית, ושינה את שמו ל"גני תקווה".אתר גני תקווה

"בשנת 1949 הקימה הסוכנות היהודית יישוב עולים בפאתי פתח תקווה סמוך למושב היובל (כפר מעש של היום), שאדמותיו היו שייכות בחלקן לקק"ל ובחלקן לבעלים פרטיים. היישוב הוכר בשם שיכון היובל. הוא קלט כאלף משפחות מלוב, מרומניה, מפולין, מתימן וממרוקו ואלו שוכנו ב-240 צריפים שבדיים, ארבע דירות בכל צריף, בהן חדר אחד ופינת בישול." בתחילה היה מחסור במים, היישוב לא היה מחובר לרשת החשמל הארצית, ומחסור בתחבורה ציבורית – האוטובוסים הגיעו רק עד כפר מעש והתושבים נאלצו לעשות דרכם ברגל משם. ( ויקיפדיה)

התגוררתי בצריף שוודי – בית ירוק מעץ עם גג אדום. השירותים והמקלחת היו בחוץ.

הלכתי ישר לגן חובה, אני זוכרת, שבכיתי הרבה , ולא רציתי לאכול בגן. חלפה שנה ועליתי לכיתה א' , הורי לא ליוו אותי במכונית , הלכתי ברגל , הדרך הייתה די ארוכה לבית הספר.

הייתי תלמידה חרוצה מאוד , ותלמידה טובה למרות שהורי לא עזרו לי בלימודים, כיוון שלא ידעו היטב את השפה העברית. שרתי במקהלה בכיתה א'. המורה שלי למוסיקה היה מנגן בכינור, ומי שהפריע בכיתה היה מקבל מכה מהמקל של הכינור. אהבתי ספורט במיוחד מחניים, ותמיד נשארתי עם הבנים. רוב המשחקים בילדותנו היו משחקי חוץ כמו למשל 7 דגים, קפיצה בחבל ומחבואים.

ביישוב גני תקווה נקלטו משפחותו שעלו ממדינות שונות: משפחות מלוב, מרומניה, מפולין, מתימן וממרוקו. כך שהיו לי חברות מעדות שונות, ותמיד נהניתי  לבקר אצלן ולטעום ממאכלים השוניים והמגוונים של כל העדות של כל  החברות.

כיום אני סבתא מאושרת וגאה בנכדתי דפנה שמקשיבה לסיפורי ועוזרת לי לתעד את סיפור משפחתי.