מאגר סיפורי מורשת

שמי שישו אינציגר. נולדתי עם השם שמחה מזרחי בישראל, בשנת 1949, בבית יולדות ברחובות. הורי, עליזה ואליהו, עלו בשנת 1949 מטורקיה, כשאמי בת 18 בלבד והייתה הרה עמי. אני בת בכורה לארבע בנות. כשאני חושבת על כך, מפליא כיצד הורי התערו במהירות בארץ: בזיכרוני, תמיד דיברו עברית בבית, אף שרק בהיותי בת 9 למדה אמי קריאה וכתיבה בעברית באולפן.

עד גיל 9 גרתי בשיכון המזרח בראשון לציון, שכונה שהייתה מאוכלסת בעיקר על ידי עולים מעדות המזרח. בגיל 9 עברתי עם משפחתי למרכז ראשון לציון, שם למדתי בבית הספר היסודי "חביב" וב״גימנסיה הריאלית". שירתי בצבא כצפנית בשרות סדיר והמשכתי בשרות קבע כמפקדת מחלקת צפנים. בשנת 1969 נישאתי לאסף. לאחר שנתיים נולד נועם בני ולאחר שלוש שנים נולדה אלה בתי.

התפתחות אישית ונטיות הלב

בשנת 1980 התחלתי ללמוד באוניברסיטת בר אילן סוציולוגיה, קרימינולוגיה ומדעי המדינה. בחרתי בתחום מדעי החברה מכיוון שראיתי את עצמי עוסקת בפעילות ובעבודה טיפולית עם אנשים. אולם, למרות רצוני וכוונתי לעסוק בפסיכותרפיה, לא האמנתי מספיק ביכולתי להתמיד וללמוד לאורך שנים כנדרש במקצוע זה. בסופו של דבר מימשתי את חלומי כאשר בהיותי בת 56 סיימתי תואר שני בפסיכותרפיה התנהגותית קוגניטיבית.

מלבד התחום המקצועי שבחרתי בו מתוך עניין, שני דברים נוספים מגדירים את חיי ואת תחומי העניין העיקרים שלי: אני 'תלמידה נצחית' ואוהבת טבע וטיולים. בתחום אחרון זה משתלבים קורות חיי.

עוד בהיותי ילדה, נהגה משפחתי לנסוע לעתים קרובות לטיולים ופיקניקים – לתל דן, לכינרת, לחורשת טל, למכמורת ועוד. כשאני חושבת על כך, אהבת הארץ מצד הוריי, זמן כה קצר לאחר עלייתם ארצה, הייתה דבר שכלל אינו מובן מאליו, ומן הסתם הייתה לכך השפעה עליי. במהלך לימודי בבית הספר היסודי, הייתי אחראית על גינת בית הספר ואחר כך הייתי אחראית על חדר הטבע.

מעניין שגם נטייתי לטפל באנשים התבססה דווקא באחד הטיולים עם משפחתי. היה זה בעת חופשה משפחתית במעיין חרוד, כשהזדמנה לי חוויה מעשירה ומרתקת. התארחה שם קבוצת נערים ממוסד לעבריינים צעירים בתל מונד ועבורי זה היה מפגש ראשון עם אנשים במסגרת טיפולית. משיחות איתם ועם מדריכיהם למדתי על מצוקותיהם ועל זווית הראיה שלהם על החיים. המשכתי להיות בקשר עם הנערים ועם שניים מן המדריכים שלהם לאורך זמן, ואף השתתפתי במספר פעילויות שלהם כמתנדבת.

מצד שני, שנים אחר כך, ושוב בטיול, חוויתי חוויה קשה מאוד של איבוד חבר יקר. היה זה בטיול בנחל בניאס, לפני כ-25 שנים במסגרת קמפוס לימודי. מי הנחל זרמו בעוצמה רבה. הלכנו יד ביד וסייענו זה לזה שלא למעוד. כשהתקרבנו למפל הורו לנו המדריכים באופן חד משמעי לצאת מן המים כי נשקפה סכנת סחיפה. הטיול עבר בשלום, אך למחרת קבוצת חברים נוספת טיילה באותו מסלול, אלא שהפעם, כשהגיעו למפל, קפצה אחת החברות לגב שבתחתית המפל והתחילה להיסחף, חבר טוב קפץ מיד על מנת להצילה. הוא הצליח להעבירה אל שפת הנחל, אלא שהוא עצמו לא הצליח לצאת מן המים ונסחף אל מותו. אובדן זה של חבר יקר חרוט בתוכי עד היום, ועמו ההכרה בכוחות הטבע הבלתי נתפסים.

הטבע, הנכדים והסבתא

עם השנים ולידת נכדיי, קיבלו הטיולים מימד חדש, כשזכיתי בטיולים בלתי נשכחים עמם, במסגרת קבוצת סבתות, סבים ונכדים שהתארגנה במכון אבשלום. הטיולים כללו הדרכה ומשחקי חברה משעשעים.

בתחילה, היו אלה שני נכדי הגדולים, עמית ואורי, שמגיל 5 יצאו איתי לטיולים חווייתיים ברחבי הארץ ואז… זכור לי כיצד תמר "הקטנה", בת השלוש וחצי, נאלצה להיפרד מאיתנו בנקודת המפגש בלטרון, כשהיא לבושה שמלה פורימית ונועלת כפכפים עם עקבים ופרווה. הפרידה כמובן לא הייתה לרוחה והיא אמרה: "זה לא פייר!!!" כמובן, שהחל בטיול הבא היא כבר הצטרפה לכל הטיולים. בטיולים אלה נוצר הווי מיוחד בין הילדים והקשר המשפחתי התהדק והעמיק.

עד היום אני מופתעת לגלות בכל פעם מחדש את רמת הקשר והידע של נכדי בתחום ידיעת הארץ ואהבתה, שכמובן העמיק עוד יותר במסגרת המשפחה הגרעינית השורשית והערכית שלהם.

הזוית האישית

שישו: תכנית מבורכת זה הוסיפה רובד מעניין ביחסיי עם נכדתי תמר האהובה בעיקר בזכות המפגשים הקבועים, הכרת סביבת בית הספר שלה וחיבור מקסים אל חברותיה מן השכבה. בנוסף, ברצוני להביע הערכה עמוקה לתמר מנהלת בית הספר על הדרך בה ניהלה את המפגשים המשותפים, בנועם, בחוכמה, ברגישות ובסבלנות רבה.

מסר לתמר

על אף שאיננו מתראות לעיתים תכופות, הלבבות שלנו קשורים זה לזה בעבותות. ועוד, אהבה וקבלה במשפחה הן תשתית מוצקה המאפשרת התמודדות עם כל קושי מבחוץ.