מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הוריי הגשימו את חלומם לעלות לארץ הקודש ולבנות אותה

אדית ואריך כץ
תמונה מיד לאחר שעלו לארץ בשנת 1935
יהודית רז מספרת את סיפור עליית הוריה מגרמניה לפלשתינה בשנת 1935

הוריי נולדו בגרמניה.

הם היו חברים בתנועה הציונית "כחול לבן", וכחברים בתנועה כבר בצעירותם חלמו לעלות לפלשתינה – שמה של ישראל לפני קום המדינה. ברגע שהתאפשר להם, הם מימשו את חלומם ועשו הכנות  לעלייה. בשנת 1935, מיד לאחר שהתחתנו ולפני עליית היטלר לשלטון, הם ביקשו וקיבלו סרטיפיקט זוגי (זהו שם הרישיון לעלות לפלשתינה).

אבי סיים בגרמניה את הטכניון כמהנדס בניין בכיר, ואמי הפסיקה את לימודי הרפואה באוניברסיטה כדי להגשים את חלום העלייה לארץ ישראל. הם ארזו חלק קטן מחפציהם בארגז והשאר במזוודות, ולאחר ימים רבים בים סוער הם הגיעו לנמל יפו.

"עיר גנים"

מקום המגורים הראשון שלהם היה ב"עיר גנים" – שכונה קטנטנה ברמת גן. זה נחשב באותם ימים רחוק מאוד מתל אביב. הם חלקו דירה עם משפחה נוספת. כל משפחה שכרה חדר. השירותים והמטבחון היו משותפים. זה היה כמובן מאוד קשה, בעצם לאף אחד לא הייתה ממש פרטיות ולא היה את החופש להשתמש בשרותים בכל רגע שרצו, אבל העובדה שהם הגשימו את חלומם והגיעו לארץ ישראל גרמה להם אושר ושמחה כה רבים, עד שהתנאים הקשים שבהם חיו כלל לא היוו בעיה.

בדירה זו נולדה אחותי, המבוגרת ממני בשבע וחצי שנים. היא היתה פגית וכדי לחמם אותה שמו אותה בקופסת נעלים מרופדת בצמר גפן ודאגו לחמם את גופה הזעיר. היא שרדה וגדלה. היה להם מקרר קטן מאוד. במדף העליון שמו גוש קרח (רבע בלוק או אפילו פחות) ובמדף התחתון שמו את המצרכים המועטים שקנו כדי לקיים את עצמם בצניעות רבה. הקור מן המדף העליון שקע כלפי מטה וכך המצרכים נשארו קרים, עד שהקרח נמס, ואז קנו שוב גוש קרח.

זה היה מקובל מאוד שאנשים, שהיה להם הרבה כסף, רכשו דירות והשכירו את דירותיהם למספר משפחות כמספר החדרים בדירה. המטבח והשרותים היו משותפים. השכרת הדירות  ומתן מענה לכל בעיה שהתגלתה בדירה (דליפות, משהו התקלקל וכו) הייתה העבודה – המקצוע  של בעל הבית.  בכסף זה הוא פירנס את משפחתו.

המעבר לתל אביב

לאחר זמן מה (לא יודעת האם אלה היו חודשים או שנים) הורי עברו להתגורר בתל אביב, בשדרות קרן קיימת לישראל 31, לדירת 2 חדרים, "שרוקלחת" ומרפסת. דירה זו נחשבה ל"וילה", משפחה שגרה לבד בלי שותפים, זו הייתה התגשמות שיא החלומות. הדירה הייתה בדמי מפתח – חלק קטן שילמו לבעל הבית מראש ומדי חודש שולם סכום שהיה שכר הדירה. בדירה זו נולדתי אני, בבית חולים אסותא בתל אביב.

בשדרות קרן קיימת, במרחק ארבעה בתים מביתנו, גר ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, עד שהחליט שצריך ליישב את הנגב ועבר להתגורר בשדה בוקר.

בתקופה ההיא היה צורך בהרבה "ידיים עובדות", אנשים עבדו בעבודות גופניות קשות ושרו בזמן העבודה. היה צורך אמיתי "לייבש ביצות רבות ולסלול כבישים". למרות שהורי היו בוגרי אוניברסיטה ובעלי מקצועות אקדמאים מכובדים, הם נרתמו לעבודה הקשה ולצורך להתפרנס.

בבוקר הם הכינו במטבח הקטן שלהם "מרציפן". זהו ממתק מאוד טעים, שאת מתכונו הם הביאו איתם מגרמניה, ועוד לפני שיצאו לעבודתם הם עברו בחנויות שמכרו מזון ומכרו להם את המרציפן. המרציפן של בני הזוג כץ (זה שם משפחתם) היה ידוע כטוב ביותר בכל תל אביב, שהייתה אז עדיין עיר קטנה. בהמשך היום אמי עבדה כעוזרת בית אצל כמה משפחות מדי יום, וגם שם מאוד הצליחה וכולם רצו שרק גב' כץ תעבוד אצלם. אבי, הלך לעבוד בבניין בכל מיני עבודות, שהיו נדרשות בתקופת בניית תל אביב והמדינה בכלל. הם היו מאוד מאושרים ומאוד גאים, הם הגשימו את חלומם לעלות לארץ הקודש. הם הגשימו את חלומם לבנות את הארץ הזאת, לעבוד ולהתפרנס בכבוד.

אצל הורי הציונות, אהבת הארץ ובניית הארץ, להיות אדם ישר ויצרני, לענות על צרכי השעה במידת האפשר, לעזור לזולת – היו ערכים עליונים.

לא היינו עשירים אבל היינו מאושרים.

הזוית האישית

סבתא יהודית מספרת בהתרגשות לנכדה את סיפור חייהם של הוריה ומעבירה לו את הערכים שבהם האמינו.

יהודית חזרה גם בשנת תשע"ט להשתתף בתכנית, והעלתה עם נכדה סיפור נוסף: האהבה שלי ושל סבא שלי.

מילון

הגשמת הציונות
הם חלמו לעלות לפלסטינה ולחיות פה ואכן עשו זאת, לכן נקרא הגשמה

מרציפן
מרציפן, או בצק שקדים, הוא רקיחה המורכבת בעיקר מסוכר ושקדים טחונים. משמש הרבה להכנת ממתקים בצורות שונות. המרציפן משמש בעיקר כממתק, המיוצר בצורות וטעמים מגוונים כגון: חטיף מרציפן מצופה שוקולד, חטיפי מרציפן בתוספת תמציות פירות וכתוספת לנוגט ומיני מתאבנים וקינוחים. ויקיפדיה

ציטוטים

”לא היינו עשירים אבל היינו מאושרים“

הקשר הרב דורי