מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה אבירם לבית ג'יברי. נולדתי בבולגריה בשנת 1941 ועליתי לישראל עם הוריי בשנת 1949. סיפורי האישי סובב סביב הבתים בהם גרה משפחתי: כל פעם הקמנו בית חדש בהתאם לסיטואציות והתרחשויות שהיו בעולם והשפיעו רבות עלינו כיהודים. הפחד, ההסתגלות למקום חדש העזיבה והמעבר למקום חדש שוב. כל זה עד שהגענו לבסוף לארץ ישראל ביתנו עד היום!

בית ראשון

הורי, ליאון ג'יברי ורחל גרון, נישאו בשנת 1938 והקימו את ביתם בסופיה בירת בולגריה. אבי מכר בדים בחנות גדולה ואמי רקמה על לבני-נשים והעתיד נראה מבטיח.

לצערי זה לא היה לאורך זמן. מלחמת העולם השנייה פרצה ובולגריה הצטרפה לגרמניה כבעלת בריתה. ובאותה תקופה אני נולדתי. חוקי הגזע לא פסחו על היהודים בבולגריה והם נדרשו לענוד טלאי צהוב וסבלו משעות עוצר, החרמת רכוש ולבסוף גירוש כל יהודי סופיה לעיירות מרוחקות. כך גם משפחתי, הורי זוג צעיר עם תינוקת קטנה נאלצו לעזוב את כל המוכר והידוע וגורשו אל הלא נודע.

בית שני

וככה עברנו אל ביתנו החדש. הוריי ואני הגענו לרזגרד העיירה בה נולדה אמי. אבי מצא בית בו גרנו עד סוף המלחמה.

כל הגברים היהודים מעל גיל 18 נשלחו לעבודות כפיה. גם אבי נשלח ונעדר מהבית ימים רבים, אמי נשארה לבד עם תינוקת קטנה ללא עבודה וללא פרנסה. לבית הקטן בו גרנו הצטרפו עוד שלוש משפחות. הייתה צפיפות רבה ופרנסה מצומצמת, אבל לא יכולנו להתלונן, שמחנו שאנחנו בחיים וחיכינו לימים טובים יותר.

בית שלישי

המלחמה הסתיימה והצבא האדום שחרר את בולגריה. כמובן שהייתה שמחה רבה ותקווה לעתיד טוב יותר וגם חשש מהעתיד הצפוי. חזרתי עם הורי לסופיה והקמנו את ביתנו השלישי. הורי רכשו דירה קטנה ופתחו מתפרה מצליחה והעתיד נראה וורוד .האמנו שנשאר בסופיה. אך לצערנו באותה תקופה זה לא היה לאורך זמן. הקומוניסטים עלו לשלטון והלאימו את כל  הרכוש הפרטי. בעקבות זאת משפחתי ורוב יהודי בולגריה מחליטים לעלות לישראל: מדינה חדשה עם שפה חדשה ואקלים שונה.

בית רביעי

את המסע לישראל עשינו באנייה ישנה בה דחסו מאות אנשים בצפיפות רבה. במקום מיטות היו דרגשים והאוכל היה בעיקר ריבת תפוזים ולחם יבש. לבסוף הגענו לארץ ביום שישי בערב, האנייה עגנה בנמל חיפה. לאחר שירדנו מהאנייה העבירו אותנו לבית עולים בפרדס חנה. לאחר מספר ימים הורי שכרו חדר בבית יחד עם עוד שתי משפחות והחלו את חייהם החדשים בארץ ישראל, בביתנו החדש והאחרון. הגענו לארץ חדשה בלי לדעת את השפה, בלי כסף אבל עם אופטימיות רבה. מהיום הראשון הורי החלו לעבוד בכל עבודה מזדמנת ואותי שלחו מיד לבית הספר.

לאט, בהתמדה ובחריצות התקדמו הוריי והקימו בית מלאכה, קנו דירה יפה ודאגו לחינוך בתם היחידה. לא פשוט להגיע לארץ חדשה ללא ידיעת השפה, מתרבות שונה עם מנטליות אחרת ולהתחיל הכול מבראשית. המסע לארץ ישראל והקמת בית סוגר מעגל מבחינתי, לאחר כל הקשיים והשינויים שעברו הוריי הם הצליחו למצוא מקום ולקבל הרגשת ביטחון ושייכות. תמיד עם חיוך, בלי להתלונן ולדעת שההצלחה נמצאת מעבר לפינה – עם עבודה קשה והתמדה אפשר להשיג הכל.

הורי, הקימו ארבעה בתים, שנים מהם אינני זוכרת, אחד הוא זיכרון ילדות רחוק הבית הרביעי הוא ביתי. כאן גדלתי למדתי לימדתי וחייתי את מרבית חיי.

הזוית האישית

סבתא רבקה: נהניתי הנאה כפולה מהעבודה המשותפת עם נכדתי ובשחזור ההיסטוריה המשפחתית.

הנכדה גאיה: נהניתי מאוד עם סבתא, למדתי דברים חדשים, מיוחדים ואין מישהו אחר שארצה לעשות את זה איתו יותר מעם סבתא.