מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הופ ילדות ישראלית

אני ונכדתי ארבל
אני בילדותי בערך 1968 עם הכלב שילגון
מקורות משפחתיים מסין

נולדתי בשלהי שנות ה- 50 במושב עמיקם, (בבית היולדות ברמב"ם), בת ונכדה לגרעין מייסדי המושב, עולים אידיאולוגים מתנועת בית"ר סין, מהערים: חרבין, שנגחאי וטיינזין שבסין.

בסוף המאה ה – 18 סבי וסבתי משני הצדדים של הורי עזבו את רוסיה עקב פרעות שהחלו באזור באו עם קהילה יהודית גדולה מאודיסה, חארקוב ועד מקומות מהאזור אשר באוקראינה לעיר חרבין שבצפון סין. המעבר מרוסיה לחרבין נעשה בעזרת הרכבת הטרנס – סיבירית. כשסביי וסבותיי הגיעו לחרבין – זו הייתה עיירת דייגים פשוטה. עם השנים חרבין התפתחה בזכות הקהילה היהודית הגדולה והפכה לעיר גדולה ומפותחת. חרבין למעשה התפתחה בסין כעיר עם אופי רוסי בגלל הקהילה שהגיעה מרוסיה. השפה המקובלת שם הייתה בעיקר רוסית וחלקם דיברו אידיש. הסינים, כדי למכור את סחורתם היו צריכים לרכוש באופן חלקי את השפה הרוסית על מנת לתקשר עם המהגרים הרוסים. אחרון היהודים עזב את חרבין בשנת 1963. הורי נולדו בסין וגם שני אחיי הגדולים נולדו בסין. קהילת חרבין בסין הייתה קיימת כ- 65 שנה בלבד אך עם זאת תרמה רבות

להתפתחות העיר עם כניסתם של מקצועות חופשיים למשק העבודה. הוקמו מפעלים, בתי ספר, בתי ספר מקצועיים מהם יצאו האנשים בעלי מקצוע. כמו כן התפתחו שם חיי קהילה עשירים עם התפתחות אירועי תרבות ועוד.

ברכה לשנה טובה – בסין, ברוסית – משפחת טריגובוב

תמונה 1

 

בתמונה – אמי – מניה (מרים), החיים הטובים בסין בעונת הקיץ בנהר סונגרי (שונגואה) החוצה את חרבין צולם בערך בשנות ה- 40 של המאה הקודמת.

תמונה 2

בתמונה אבי השמאלי ביותר בתמונה שמתכופף. הוא ועוד כמה בחורים וברקע מגן דוד על הקיר החיצוני של מבנה בית הכנסת הישן בחרבין.

תמונה 3

בתמונה אבי  – שני משמאל –  היה ספורטאי בעיקר בתחום האתלטיקה. נציגות של הספורטאים שהשתתפו בתחרויות במסגרת בית"ר סין. ניתן לראות בתמונה את הסמל של  בית"ר – מנורה.

תמונה 4

החלקה על הקרח – הוריי מניה (מרים) ובוריה (ברוך) . מחליקים על נהר הסונגרי הקפוא (שונגואה) בשנות הארבעים המוקדמות.

תמונה 5

תמונה עם ריקשה – בילוי משותף – אבא שלי על תקן נהג ריקשה  –  לוקח את אמי לטיול בעיר  בחרבין

תמונה 6

בשנת 1950 הוריי עלו לארץ עוד בטרם נולדתי. בהגיעם לארץ הם היו תקופה במחנה שוני, משם עברו לסינדיאני – וגרו באוהלים שהוקמו שם בגבעה בסמוך לעמיקם. מאוחר יותר, כשבתי הסוכנות היו מוכנים התמקמו בעמיקם. עד גיל 3 לפי מה שסיפרו הוריי ידעתי לדבר כמעט אך ורק רוסית, כיון שהמוצא של משפחתנו מבריה"מ לשעבר.

באיזשהו שלב בילדות, פיתחתי מחאה וסירבתי לענות ברוסית. המשכתי במסלול הישראלי המקובל: גן ילדים של הגננת דולי גלקין, שלימים המשיכה איתנו לבית הספר "אלונה", כך שהייתה מחנכת מגיל 3 ועד סוף כתה ג'. ההורים שלי עבדו במשק באותן שנים. אז, בימים ההם… גידלו שזיפים, עגבניות, תרנגולות ופרות שחלבו בחליבת יד. והעבירו למחלבה במושב ….והאוטו של תנובה … ההוא מהשיר …האוטו שלנו גדול וירוק… היה מעביר את חלב תנובת חלב הפרות ל"תנובה".

הימים היו קשים לפרנסה וגם לביטחון. עמיקם היה ישוב ספר (קרוב לגבול עם ירדן, מה שעכשיו חבל השומרון).  עקב כך החקלאים סבלו מגניבות וחבלות במשק ואף התנכלויות לאוכלוסיה, אף שאיני זוכרת זאת מפאת גילי הצעיר אז.

ציינתי שהיו קשיי פרנסה מהמשק וההורים נאלצו לצאת לעבוד מחוץ למשק. אבא עבד בתל-אביב ב"כור תעשיות" ואמא עבדה כמנהלת חשבונות באיגוד יוצאי סין, תל-אביב הייתה מאוד רחוקה… אז הם נסעו בתחבורה ציבורית דלה וגם למושב היה קשה להגיע ולצאת ממנו. בתקופה זו, בכל המושב אולי היה אדם אחד…עם רכב… ההורים נאלצו לשכור חדר / דירה או יחידת מגורים קטנה בתל אביב כדי להקל על המצב, כך שיצא שהייתי מבלה את כל החופשים בתל-אביב, ברמת-גן, פ"ת, רמת החייל, בקייטנות וחלק נכבד במקום העבודה של ההורים. בעקבות זאת יש לי מקום גדול בלב לעיר תל-אביב.

במושב הייתי מבלה המון עם שני האחיינים הבכורים, הבנים של אחותי שהיו ממש קרובים לגילי, (אני הייתי דודה  כבר מגיל שנתיים וחצי…) היה לנו "בונקר" על הגבעה. המשחקים שנהגנו לשחק היו: "גניבת הדגל", "סימני דרך", קלאס… עיוור – שפעם עפתי על הפנים על ערימת בטון למרגלות המרפסת…והייתי בתנועת הנוער בית"ר, מחנות קיץ בעתלית, נורדייה. לקחתי חלק בכל הפעילויות, רק למחנה בית"ר, בצור נתן, אמא שלי לא הרשתה לי לצאת …"הסתכלתי במפה וזה ממש קרוב לגבול" אמרה אמי. כולם יצאו למחנה ורק אורית נשארה בבית.

כאשר הייתי בכיתה ג' פרצה מלחמת ששת הימים. לפני המלחמה הצפויה הכינו את המקלט בביה"ס (המקלט היחידי…) עשו האפלה לחלונות, כשהיו אזעקות היינו נכנסים לתוך מגפיים שהיו מוכנות מבעוד מועד ליד המיטה ורצים אני ובני המשפחה כולל סבא נוחם – נחום הקשיש, רצים כאמור לגבעה ממול (הגבעה שנקראה למעשה הר…) אבל אני לא זוכרת את המלחמה הזו כטראומטית, אולי מפני שהייתי עוד ילדה צעירה.

בשנת 1970, שנת בת המצווה שלי, חגגנו את הארוע ברמת החייל, בשיכון שנחאי, איגוד יוצאי סין הקים בנימה נוסטלגית בית כנסת שהוא העתק מדויק מבחינת המבנה של בית הכנסת הגדול בחרבין ולכן בחרו הוריי לחגוג בחצר בית הכנסת הזה.

סיימתי את ביה"ס היסודי "אלונה" הייתי תלמידה טובה ושקדנית למדי, אחר כך מעבר לבית ספר החקלאי בפרדס חנה שהיה מאד "נחשב"  בזמנים ההם. הייתי תלמידה ממוצעת וכבר הרגשתי בפער מסוים….הציונים כבר לא היו "בלי מאמץ" כמו באלונה. היה צריך יותר לחרוש ….בתיכון למדתי במגמה הביולוגית. כאשר הייתי בכיתה י' פרצה בהפתעה גמורה מלחמת יום הכיפורים, שהייתה מלחמה נוראית על קיומנו, וגבתה קרבנות רבים מקרב חיילי צה"ל. זו מלחמה שכן השאירה את חותמה עלי ועל החברה הישראלית כולה. מהמושב שלנו נפל ראובן גלקין ז"ל בקרבות החווה הסינית שבגדה המערבית של תעלת סואץ {מצרים}.

נפילתו של ראובן, הייתה מאד טראומטית עבורי. ראובן היה בן של חברים טובים של ההורים, ובתור ילדה ונערה בילינו ביחד, אנחנו והגלקינים המון שעות פנאי. עשינו מחנה קטן בתור ילדים. הקמנו גם חבורה… בהשפעת "חסמבה" {חבורת סוד מוחלט בהחלט….למי שזוכר ומתרפק..}. עשינו עבודות באטיק (צביעת תמונות עם קשירת חבלים ליצירת דוגמאות וספיגת השעווה בעזרת עיתונים, ייבוש וגיהוץ).

עם סיום התיכון התגייסתי לחיל הים ושרתתי כמוכ"מת חוף {מפעילת מכ"ם}, תפקיד מאוד משמעותי לבנות בתקופה ההיא. בסוף השירות, במהלך שנת הקבע כבר מוניתי למפקדת תחנת מכ"ם {צוות של 15 מוכ"מות חוף}. תוך כדי שנת הקבע נישאתי לדויד בעלי אבי  ארבעת ילדיי וסבא ל – 5 נכדותיי ולנכד שכיום בן 3 חודשים.

בנותי: אמא של ארבל {רינת} הייתה בת 6 ואחותה (מורין) בת 3 כשיצאתי ללימודים.. למדתי קורס אחיות מעשיות במרכז הרפואי לבריאות הנפש "שער מנשה". במשך שנתיים.

עבדתי כאחות במחלקה הפנימית ב"שוהם" פרדס חנה. ובהמשך עוד כ-10 שנים במחלקות אחרות תוך כדי העבודה הלא קלה…משמרות, לילות, שבתות, חגים, ערבי שבת, גם עשיתי השלמה להסמכה (אחות מוסמכת) בבית הספר לסיעוד של בית החולים רוטשילד |בני ציון| בחיפה. לימודים אינטנסיביים. תקופה זו זכורה לי כאחת המאתגרות בחיי. רציתי לציין שאמי נפטרה בגיל צעיר יחסית 66, ממחלת הסרטן כחודש לפני שהתחלתי את לימודי הראשונים למקצוע אחות. מאד חבל לי שאמא מניה טריגובוב, לא זכתה להנות מנכדיה. וכשאמא של ארבל רינת הייתה בת 6…ומורין בתי השנייה הייתה בת 3.. היא נפטרה..וכמובן שלא זכתה להכיר את הנכדים האחרים (ממני ..הכוונה) נבו וליאן….זו ממש החמצה בעיני.

לפני כשנה וחצי יצאתי לפנסיה מוקדמת. לא בעקבות מצב חולי וכדומה, אלא מתוך בחירה. אחרי 30 שנה במקצוע הקשה והמאתגר, החלטתי ש…זהו, אולי בעתיד אם ארצה ואתגעגע אחזור לעסוק בתחום. כרגע  אני מברכת כל יום שאני חופשיה לעשות דברים שאני שאוהבת.

בד בבד עם שנות העבודה נולדו אחרי שתי בנותי רינת ומורין, גם נבו וליאן.

רינת 38 :בתי הבכורה נשואה לנועם ליפשיץ ואמא לשלוש בנות :ארבל, כרם וירדן. מתגוררים בבנימינה

מורין 35: נשואה ליניב רודנסקי אמא לרומי אלה וגו'רדן מתגוררים במלבורן   { אוסטרליה }

נבו :29 רווק .קצין שריון במילואים. לחם גם במבצע "צוק איתן " האחרון. סיים לימודים בעיצוב גרפי.

ליאן :24 רווקה, סיימה "מורה דרך" של אוניברסיטת חיפה, וממשיכה בלימודי ג"ג, ארץ ישראל ולימודי הסביבה.

כולנו במשפחה אוהבי בעלי חיים, הכל באשמתי ….גידלתי  באהבה ובמסירות, דורות של חתולים וכלבים…המוטו שלי… בן אדם יכול לדאוג לעצמו {ברוב המקרים…ואם לא..כמעט תמיד ..במדינות הנאורות ..יושיטו לו יד}  אבל חתול כלב או חיות אחרות, בסביבת האדם {עולם היונקים  הכוונה} תלויים בנו ובטוב ליבנו.!!! קרוב לליבי גם נושא האקולוגיה בעולם, אפרופו הקשר הרב דורי… מעבר לבריאות שלנו ,ילדינו ונכדינו… אנחנו צריכים להשאיר עולם טוב גם לדורות שאחרינו.

ו…כבוד להורי מניה ובוריה טריגובוף ולסבי וסבתי ילידי אוקראינה נוחם {נחום} וליזה. ולסבי וסבתי מצד אמי .גם כן ילידי אוקראינה וולודיה {זאב} ומינה{לבית ויינשטיין}.

ולכבודם ולזכרם טסתי לסין בשנת 2012 – טיול שורשים – המקום בו חיו סביי וסבותיי, הוריי ושני אחיי הגדולים ממני. בהגיי לשם נפגשתי עם בני נבו שהיה בשיאו של טיול במזרח. נסענו ברכבת 12 שעות מבייג'ין לחרבין שבצפון מזרח סין.

היה שם ביקור מאלף. במהלך הביקור התארחתי עם בני במלון "מודרן" במרכז חרבין שבעבר נחשב כמלון יוקרתי ומיוחד.  בלובי המלון מוצגים כיום פריטים שהיו שייכים ליהודים שחיו שם בעבר והם מכרו או השאירו מאחוריהם. ראיתי שם ויטרינות שבתוכן נמצאים מוצגים ותמונות ששייכים לתרבות היהודית, כגון חנוכיה, צלחת פסח, פמוטים ועוד.

בתמונה: אני מבקרת בתוך בית הכנסת החדש בחרבין אשר הוסב לשמש מוזיאון להנצחת  הקהילה היהודית שהייתה בחרבין.  הקהילה היהודית לא קיימת כיום בחרבין ולכן בית הכנסת הוסב להיות מוזיאון ליהדות סין. במוזיאון מוצגים מוצגים הקשורים לקהילה היהודית שהייתה שם. מצאתי שם תמונה של אחותי ואנשים שזכורים לי מילדותי.

תמונה 7

בתמונה למטה  – אני על רקע דלת הכניסה של בית הכנסת הישן בחרבין.

תמונה 8

 

מצאנו את הדירה בה התגוררו הוריי ובה נולדו אחותי ואחי. התרגשנו מאוד להיות שם. הוריי שהתגוררו בדירה חיו בשכנות עם חברים שלהם בדירה צמודה. עם השנים אוחדו שתי הדירות והמקום הוסב למועדון יוקרתי של עשירי חרבין. בביקור שם התקבלנו בסבר פנים יפות, הזמינו אותנו לארוחה סינית מסורתית והאווירה הייתה מאוד נעימה. כמו כן סיירנו באזור והגענו לבית הקברות שהועתק אל מחוץ לעיר ושם מצאתי קבר אחד ששם משפחתו של אבי הופיע עליו – טריה ובאוו. תמונה מצורפת:

תמונה של מצבת קבר עם הכתוב עליו  – שם המשפחה טריה ובאוו

תמונה 9

בתמונה – צלחת עליה תמונה של בית הכנסת הגדול בחרבין שבסין.

תמונה 10

 

הזוית האישית

ארבל: אהבתי לשמוע את סיפורי הילדות של סבתא. נהנתי מאוד לשמוע את הסיפורים ולעזור בתיעוד הסיפורים.

אורית: לפחות מישהו מהנכדים זכה לשמוע את הסיפור של המשפחה שלנו בגוף ראשון.

מילון

חרבין
חַרְבּין (בסינית מפושטת: 哈尔滨, בסינית מסורתית: 哈爾濱, בפין-יין: Hā'ěrbīn) היא בירת מחוז היילונגג'יאנג שבצפון מזרח סין. מרכזה של העיר נמצא במחוז דאולי. העיר שוכנת על גדות נהר שונגואה. העיר היא מרכז תעשייה אזורי וכן מרכז התקשורת המרכזי בצפון מזרח סין. מקור שמה של העיר בשפת מנצ'ו ומשמעה: "מקום לייבוש רשתות דייגים". (ויקיפדיה)

חסמב"ה
חבורת סוד מוחלט בהחלט

ציטוטים

”המשחקים שנהגנו לשחק היו: "גניבת הדגל", "סימני דרך" ,קלאס… “

הקשר הרב דורי