מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיר חאלב שבסוריה בשנת 1949. הייתה זו תקופה ארוכה, מאז סוף 1947, בה סבלו יהודי סוריה מאנטישמיות ומפרעות, שכללו ביזת בתים וחנויות, שריפה של בתי כנסת וגנבתו של העותק העתיק ביותר של ספר התורה, שנקרא 'כתר ארם צובא'.

                                           קטע מ'כתר ארם צובא' בו ניתן להבחין בסוג האות בה הוא נכתב 

היהודים חיו כאמור בפחד ובסכנה תמידית. פעמיים ביום נדרשו גברים יהודים להתייצב בפני מנהל העבודה שלהם או שוטר, כדי להוכיח את קיומם. זו הייתה דרישה של המודיעין הסורי, שביקש הוכחה שהם בסוריה ולא ברחו.

בשנת 1955 התחלתי ללמוד בתלמוד תורה, אך הספקתי רק שנה אחת, כי לא היו כיתות גבוהות יותר ולכן נאלצנו ללמוד בבית-ספר לנוצרים, עד 1962.

בתחילת 1962 כבר היה ברור למשפחה שאנחנו חייבים לברוח מסוריה לישראל, מה שהיה אסור ע"י השלטונות.

באוגוסט 1962 מצאנו מבריח, שתמורת 2000 לירות סוריות (שהיו אז המון כסף), הבטיח להבריח אותנו לטורקיה. הפקדנו בידיו את הזהב שהיה לנו וכינור ועוד חפצים יקרים, כשהוא הבטיח שנקבל הכול בחזרה, כשנגיע לטורקיה.

בתוך שעות הבנו שהוא עבד עלינו. הוא ברח עם הכסף והזהב והשאיר אותנו בכפר כורדי. למזלנו, אימא שלי הבינה טורקית וכורדית והצליחה לתקשר עם המקומיים שאיימו עלינו ודרשו כסף.

לפנות בוקר ריחמו עלינו והעבירו אותנו את הגבול, לצד הטורקי. ארבע שעות נסענו במכונית עם 8 אנשים, ואז בגבול הטורקי הגיע איש מהסוכנות היהודית, בשם אמנון שמוש והוא לקח אותנו לבית מלון באיסטנבול, שם גרנו חודש ימים, כי חיכינו לדרכונים, מבלי שהורשנו לצאת ולו לדקה.

ביום הטיסה לארץ הגיע אדם בשם דנון, שהביא אותנו עד פתח המטוס (זה היה מטוס "אל על") ואנחנו לא האמנו שאנחנו באמת במטוס עם טייסים יהודים.

כעבור שעתיים נחתנו בשדה התעופה בלוד וקיבלנו תעודות זהות ישראליות. חלק מבני המשפחה שלנו כבר התגוררו בחולון, אך לא ידענו עליהם כלום וגם הם לא ידעו שאנחנו הגענו ארצה.

אנשי הסוכנות היו אלה שספרו לנו שהם נמצאים בחולון, אך באותו מעמד גם הציעו למשפחתי לקבל צריף באשקלון, אך כשהגענו לשם, סרבו הורי לרדת מהרכב, כי לא הכירו שם אף אחד.

בלית ברירה נעתרו אנשי הסוכנות והסיעו אותנו לחולון, שם הפתענו לחלוטין את בני המשפחה שגרו במקום.

למחרת הגיע טנדר עם מיטות מברזל ומזרנים מקש וארבעה כיסאות (זו הייתה כל תכולת הבית). כל משפחה קיבלה 3,000 לירות ובגלל שהיינו למעשה ארבע משפחות, קיבלנו ביחד 12,000 לירות.

לאחר שנה הצלחנו לקנות דירה בסכום זה. היינו 11 נפשות בבית: סבתא רבא, אבא ואימא,7 ילדים וכלה אחת. כולם בשני חדרים וחצי. אני הייתי כבר בת 12 והלכתי לעבוד במשק בית של משפחה. בכל יום שילמו לי 2.5 לירות ומאוד שמחתי.

באותם ימים עוד לא היה לנו מקרר, אז היינו קונים קרח כדי לקרר את האוכל, ומחממים מים על פתילייה כדי להתקלח. אימא שלי הייתה קונה פעם בשבוע רגליים של עוף והייתה עושה מזה מרק וכל מני מאכלים לכל המשפחה, ולאף אחד לא היו טענות. כל האחים עבדו כדי להתקיים ולהחזיר חוב לקרובי משפחה (בעבר לווינו מהם כסף, כדי לקנות תכולת הבית).

                                           חלוקת קרח בשכונה

לאחר מלחמת ששת הימים, התחלתי לעבוד במפעל לברזים ואני זוכרת שקיבלתי 100 לירות בחודש. לאחר שנה עברתי לעבוד במספרה כמתלמדת ובערבים הייתי לומדת עברית בבית ספר ביאליק בחולון.

בתקופה הזו הכרתי את אמנון כהן. שננו הוזמנו לחתונה של חברים משותפים ושם היכרנו. לאחר כשנתיים וחצי נישאנו באולם אירועים, מה שנחשב למותרות באותם הימים וכן קנינו דירה בת 3 חדרים. בתקופה ההיא לא הייתה לנו מכונת כביסה, לא טלוויזיה ולא מקרר. היו לנו רק מיטה מברזל, חבל שעליו תלינו בגדים, שולחן ו-4 כיסאות. זו הייתה תכולת הבית למשך שנתיים.

עד לידת בני הבכור דוד עבדתי מחוץ לבית ועזרתי בפרנסה. בזמן מלחמת יום הכיפורים הייתי בהריון שני ולאחר שילדתי, ממש בסוף המלחמה, הודיעו לאמנון דרך הרדיו שנולדה לו בת.

לאחר 4 שנים נולד לנו בן נוסף ולאחריו, בימי מלחמת שלום הגליל, נולדה לנו בת הזקונים. אגב, גם אז היה אמנון מגויס ולכן אני קוראת לבנותיי 'בנות מלחמה'.

כעת אני אימא ל-4 ילדים נשואים וסבתא ל-12 נכדים מוצלחים, כולנו גרים בחולון. יש לי 3 אחים בארץ ועוד 3 בחו"ל: אחי הבכור משה סקיף, גר בברוקלין ארצות הברית, אחי יהושוע סקיף גר במקסיקו סיטי, ואחותי שלי אגמון גרה בפנמה סיטי. אדוארד גר בחולון, סימה עבדן גרה גם בחולון ואחי הקטן יוסי סקיף, גר בנווה סביון. אנחנו חיים ביחד באושר ועושר, עם כל המשפחה.

מורה מלווה: רונית שרם

תשע"ה