מאגר סיפורי מורשת

שמי דבורה אלקיים, נולדתי בתאריך 18.07.1955 וכיום אני בת 64. יש לי שני ילדים, בן ובת, ואני סבתא לשישה נכדים. הבן ומשפחתו גרים בארה"ב.

עליתי לארץ בגיל 7. נסענו ממרוקו עד צרפת באנייה ומשם לישראל במטוס, לעיר יקנעם עילית. למדתי בבית הספר היסודי ממ"ד "הדסים" עד כתה ח'. אחרי כיתה ח' למדתי "בבית הפקיד" בחיפה במגמת פקידות. בכיתה י"א-י"ב למדתי באותו בית ספר תיכון: בבקרים עבדתי ב"תנובה" בחיפה ובערב למדתי. לא שירתי בצבא מטעמי דת ושנה לאחר מכן, בגיל 19, התחתנתי עם ארמונד שהתגורר בעפולה עילית ועברתי לגור בעפולה בגבעת המורה. בשנת 1989 התחלתי לעבוד בבית חולים "העמק". במשך עבודתי למדתי בערב קורס הנהלת חשבונות כדי שתהיה לי תעודה לעתיד. בשנת 2009 נאלצתי לפרוש לפנסיה בעקבות מצבי הבריאותי.

ב"גשר הזהב" בארה"ב, 2018. יחד עם בעלי, ילדיי, כלתי, חתני ונכדיי

בשנת 2010 התחלתי את התנדבותי בעמותת 'ידיד לחינוך', שזו עמותה של מתנדבים בבתי הספר בארץ, אנחנו עוזרים למורה ובמידת הצורך לתלמידים הזקוקים לעזרה. את התנדבותי התחלתי בבית הספר "גוונים" בעפולה בכיתות א׳-ב׳ ואני ממשיכה בה גם כיום. אני מתנדבת פעמיים-שלוש בשבוע ולעתים יותר. המנהלת, מחנכת הכיתה בה אני מתנדבת, הצוות והילדים המקסימים מקבלים את פניי בהגיעי בבוקר לבית הספר במאור פנים יפות, חיבוקים ונשיקות. אני מאוד אוהבת לבוא לבית-הספר 'גוונים' ולהיפגש עם הילדים המקסימים שמקבלים אותי בחיוך על פניהם וחיבוקים ונשיקות עם צוות המורים והמנהלת. הקשר מאוד חם ואוהב. אני שותפה למסיבות ואירועים שמתקיימים בבית הספר כמו: מסיבת קבלת ספר תורה, יום המאה, ימי הולדת של ילדי הכיתה ועוד… האווירה מאוד טובה ונעימה והקשר נהדר ומעצים אותי.

במסגרת ההתנדבות בביה"ס הוצע לי להצטרף לתכנית "הקשר הרב דורי" ושמחתי על ההזדמנות לשתף את תלמידות כיתה ו' שצוותו אליי בזיכרונות הילדות שלי, בעברי ובדרך שעברתי עד היום. באחד המפגשים, למשל, סיפרתי להן שבגיל 21 במרוקו אמא שלי התארסה עם אבי. היה נהוג לערוך טקס מפואר בערב עם סעודה מכובדת ולהקת נגנים, היה כיבוד כיד המלך ואז כמנהגם, החתן הביא תכשיטי זהב. אבי קנה לאמי שבעה צמידים. במרוקאית המחווה נקראת "סמנה" מלשון "שבוע". הוא גם הביא לה שרשראות וטבעת. לאחר פטירתה חילקו את הזהב ביני ובין שתי אחיותיי. אחרי שאמי נפטרה, אחותי הגדולה הזמינה אצל צורף שרשרת עם תמונתה של אמי. לפני חמש שנים אחותי הביאה לי במתנה את השרשרת כדי שאענוד אותה ומאז אני לא מורידה את השרשרת ואת הצמידים כי אני מעריכה אותם מאוד והם יקרים לי.

במפגש נוסף במסגרת ההתנדבות והשתתפותי בתכנית, עסקנו בזיכרונות ילדות. היה לי חשוב לשתף את התלמידות המקסימות באותו זיכרון ילדות משנת 1971, כשהייתי בת 16: בתקופת החופש הגדול, עבדתי בבית אריזה לפירות הדר בקיבוץ עין השופט שליד יקנעם. היינו צריכים למיין את הפירות שהוסעו על סרט נע: להוציא את הפסולים ולהשאיר רק את הפרי היפה, כי זה היה מיועד ליצוא לחו"ל. כל פרי עטפנו בנייר וסידרנו אותו בקרטונים ומשם יצאו הפירות לשיווק בחו"ל. העבודה הייתה קצת קשה ודרשה זריזות, אך משום שהייתי צריכה כסף עבדתי שם כחודשיים עד שהתחלתי לעבוד ב"תנובה" בחיפה. אני בטוחה שמהסיפור הזה, מעריכות התלמידות את העובדה שיש להן כל מה שהן צריכות ובתקופת החופש הן יכולות לבלות עם משפחתן ועם החברים, וזה הערך המוסף שבהתנדבות ובהשתתפות בתכנית.

הזוית האישית

אביה: הרגשתי שאני לומדת המון בתכנית, במיוחד על סיפור החיים של דבורה ועל המקום ממנו עלתה. בנוסף, התחזקה אצלי העבודה בצוות וזו הרגשה טובה מאוד. אני מאחלת לך, דבורה, שתמשיכי להיות אישה מקסימה וטובת לב כפי שאת והמון הצלחה בהמשך הדרך.