מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל שקד, סבתא של ניב טופלברג.

נולדתי בגרמניה לאחר השואה. הורי ילידי פולין עברו את השואה במחנות ריכוז, במחנות עבודה והשמדה כגון אושוויץ וברגן בלזן. בתור פליטים הוריי ניצולי השואה נדדו מגרמניה לנורבגיה, שם נולד אחי ומשם עלינו ארצה בשנת 1949. ילדותי הייתה ילדות רגילה של אותה תקופה, תקופת ראשית המדינה, תקופה שבה החלו להצטלב תרבויות שונות.

ברצוני להתמקד בעיקר בתקופה שבה הצטלבה ההתמודדות הבין דורית, תקופה שבה התמודדנו עם שיקום של ניצולי שואה (הוריי). תקופה של בנייה עצמית שלנו, הדור השני לשואה, לימודים נישואים עבודה וגידול ילדים כשהכול מצטלב בחיי היום יום. התקופה שבה ההתמודדות בלטה בעיקר הייתה בשנות ה-70 וה-80.  זו התקופה שבה היינו כבר שלושה דורות…

הוריי  שנקלטו בארץ לאחר השואה, והתמודדו עם בעיות פרנסה, שפה וכמובן בריאות, נאלצו להתמודד גם עם כל מה שעברו בזמן השואה, הניתוק מהמשפחות ואיבודם. בראש מעיניהם עמד הרצון העז לגדל משפחה שתהייה המשך לכל האובדן. ההתמודדויות שלהם עם כל מה שעברו בשואה השפיעו כמובן על חיי היום יום.

אני  שגדלתי עם העבר של הורי מאוד רציתי להשתלב בהווי הישראלי של אז, להיות כמו החברות שנולדו בארץ, בקיצור, להיות כמו כולם. ואכן כך היה, למרות כל הקשיים למדתי והצטרפתי לנוער העובד והלומד גם למדתי בתיכון ערב ועבדתי כעזרה לפרנסת הבית.

התקופה שלפני הגיוס הייתה מאוד קשה, לאמא שלי היה מאוד קשה לקבל את העובדה שצריך ללכת לשרת בצבא, כי צבא זה מלחמה וצרוף המילים צבא ומלחמה עוד היו טריים בראשה. לעומת המחשבות של אמי, אבי דווקא היה מרוצה מהמחשבה ומהידיעה שיש לנו צבא ושאפשר לשרת בצבא במדינה חופשית.

התגייסתי ושירתתי בחייל האוויר והכרתי את בעלי. אחרי הצבא (שלי) התחתנו. חיים בעלי נשאר בצבא הקבע לשנים רבות….לאחר הולדת הילדים התחילה ההתמודדות הרב דורית האמיתית… ההתמודדות כללה את הצרכים היום יומיים של הורי ניצולי השואה. הרצונות, והצרכים שלי וגידול ילדים בכל המובנים.

למה אני מתכוונת "התמודדות רב דורית"

הורי, שהיו אנשים חולים זקוקים לעזרה דחופה, לילדים יש ארוע חשוב ובעלי כמובן באיזו שהיא משימה בשליחות הצבא ואז מה עושים? איך מסתדרים? למי דואגים קודם?

משום מה, לרוב לא הייתה לי התלבטות כי בתוך תוכי חשבתי וחשתי שלהורי מגיעה עזרה לפני הכל. התחושות האלה נבעו והתגבשו בתוכי מגיל ילדות וגברו במשך השנים עם התבגרותי. אנחנו (הדור השני לשואה) היינו צריכים להבין הרבה מעבר למה שילדים בגילנו יכלו להכיל, חיי היום יום לימדו אותנו הרבה דברים, כגון: אסרו עלינו לזרוק אוכל, אסרו עלינו לבכות בלי סיבה מאוד מוצדקת.. ועוד ועוד.

יותר מאוחר הבנתי הרבה, הבנתי שהכל זו תוצאה של כל מה שעברו בשואה ומפה והלאה אני היא זו שצריכה לעזור לדאוג ולהגיש להם כל עזרה אפשרית. העזרה והצרכים להם הורי הזדקקו היו שונים ומגוונים…

דוגמא אחת מהרבה:

מה עושים כשאמא שלך מצלצלת ב-23:00 (בלילה) ומתחננת שתדאג להביא לה דחוף לחם כי נשאר בבית רק חצי לחם ואי אפשר לשכנע שזה מספיק עד הבוקר, אז לוקחים את האוטו לוקחים לחם שיש בבית ונוסעים לבית הורי למלא את מבוקשה ובזה להרגיע אותה.

ילדיי, שלושת ילדיי ערן מירית וזיו גדלו עם סיפורים של דור השואה אבל נוספו להם גם סיפורי מלחמות ישראל ומבצעים בהם לקח חלק בעלי, כגון, מבצע אנטבה בשנת 1976, מבצע משה להעלאת יהודיי אתיופיה ומבצע שלמה גם הוא להעלאת יהודיי אתיופיה ועוד… בדרך הטבע השתדלנו מאוד, מצד אחד להנחיל להם את המורשת שהועברה אלינו ומאידך לגדול באווירה הכי שפויה ובריאה.

המסר העיקרי שהועבר אלי במשך חיי הוא גם המסר שאני העברתי ומקווה שיעבור הלאה לדורות הבאים מסתכם למעשה במילה אחת (לועזית) תהייה "מענטש" (בן אדם) שכוונתו, תהייה הגון ישר, תהייה אדם טוב ולא רק לעצמך… וזה אמור להוביל אותך לאן שאתה מכוון ורוצה..

הזוית האישית

ניב: סבתא, אני נהניתי מאוד מהקשר הרב דורי, מכל המפגשים וגם מבית התפוצות ובעיקר נהניתי לראות את סבתי. זה היה ממש כיף ולמדתי המון עליה. מאחל לה את כל מה שתרצה בחיים שלה!

סבתא: ניב, בזכות המפגשים נפתחתי והרשיתי לעצמי להסתכל על מהלך חיי מילדות…זה היה בהחלט מרגש ובפרט כשהנכד שותף לכל התהליך. מקווה שהמסר עבר ומאחלת לו רק אהבה – וכל שיבקש לו יהי …