מאגר סיפורי מורשת

אני נולדתי עם סיום מלחמת העולם השנייה במחנה ריכוז בויניצה. גדלתי במשפחה של ניצולי שואה שרובם נהרגו במחנות ריכוז ורק חלק קטן ניצל בינהם הוריי, סבתי ואחות סבתי עם הילדים שלה. שהסתיימה המלחמה אני הוריי וסבתי חזרו לצ'רנוביץ העיר שמשם נלקחו למחנה הריכוז. אחות של סבתי והילדים שלה וגם דודי נסעו לרומניה. בשנת 1948 אחות של סבתי, הילדים וגם דודי (אח של אימי שהיה נשוי לבת דודתו) עלו לארץ ישראל והתמקמו בערים חולון ונתניה.

 

סבתי גרה אתנו וכל שנה בנה היה שולח הזמנה לעלות לארץ וסבתי הייתה מגישה בקשה לשלטונות לעלות אל ארץ ישראל והייתה מקבלת סירוב בכל שנה. בשנת 1958 להפתעתנו היא קיבלה אישור לעלות אל הארץ ולהתאחד עם בנה. אני הייתי מאוד קשורה לסבתי בילתי איתה את רוב חיי וכשקיבלה אישור לעלות קיבלתי את זה מאוד קשה.

משנת 1958 עם עלייתה לארץ  שלחה סבתי להוריי הזמנה כל שנה לעלות על הארץ וכמו סבתי הגישו את הבקשה וקבלו סירוב כל שנה. בינתיים בשנת 1965 התחתנתי עם בעלי שגם הוריו היו מגישים בקשה לעלות אל הארץ, כי גם סבתו הייתה בארץ.

 

בינתיים אני ובעלי התקבלנו ללימודי רפואה בעיר טומסק שבסיביר וההורים שלו כבר לא חשבו על עליה לארץ ופתאום באופן מפתיע הוריו הוזמנו לשלטונות משרד הפנים והודיעו להם שהם קיבלו אישור עליה לארץ. אבל האישור היה על התקופה שהוא היה ילד קטן והיו צריכים להוסיף לאישור אותי כאשתו וגם את בני שנולד בתקופה זו וזה עיקב  את עלייתנו בעוד חצי שנה.

 

בפברואר שנת 1966 עלינו לארץ ועברנו תקופה לא קלה בארץ כי היינו 2 סטודנטים שנה שלישית לרפואה עם ילד קטן ללא ידיעת שפה עברית ואנגלית. למדנו באולפן  שזה היה פנימייה ובנינו היה עם ההורים של בעלי. לאחר תקופה לא קלה התקבלנו ללימודי המשך באוניברסיטת ירושלים בעלי לרפואה ואני ויתרתי על לימודי רפואה כי לא היה מקום לשני סטונדטים ועברתי לרוקחות.

 

בכל תקופה זו שלחתי להוריי הזמנה לעלייה לארץ וכמו כל שנה הגישו וקיבלו סירוב ורק בשנת 1967 לאחר סירוב נוסף הוריי נסעו לעיר הבירה של אוקראינה שהיא קייב ונגשו לשלטונות משרד החוץ ואז נאמר להם שאין שום סיבה לעליתם, כי הילדים שלהם לומדים רפואה בטומסק. הוריי הבינו שלא ידוע להם כלום על זה שאני ובעלי נמצאים בארץ לאחר שהסבירו את זה לשלטונות המופתעים נאמר להם לחזור הביתה ומובטח שיקבלו אישור וכך היה. הוריי הגיעו לארץ שבוע לפני פרוץ מלחמת ששת הימים בסוף מאי  שנת 1967 באוניה לנמל חיפה.  אנחנו נסענו לפגוש אותם. שנת 67, תקופה הזו הייתה התקופה שבה כל הסטודנטים גויסו לצבא. כבר גמרנו הלימודים וחיכינו לפרוץ מלחמה. כל יום קיבלנו את פניהם ונסענו איתם לירושלים ששם גרנו ובנינו הקטן היה אצל סבא וסבתא שלו.

 

הוריי נשארו אצלנו כמה ימים אבל לא עזרו תחנוניי, שלא ייסעו לשום מקום והם החליטו לנסוע לראות את יתר בני המשפחה שלא ראו מאז התקופה במחנה הריכוז. יום לאחר עזיבתם פרצה מלחמת ששת הימים וכמו שחשבתי ירושלים נסגרה לחלוטין ולא הייתה גישה אליה. אנחנו ישבנו במקלטים בכל התקופה הזו. היינו עולים לדירה לקחת דברים נחוצים וחוזרים מייד למקלט. אחרי ששה ימים הסתיימה המלחמה בניצחון מוחץ של צבא הגנה לישראל על כל צבאות הערב בניהם מצריים ירדן וסוריה.

הוריי שהיו בינתיים אצל משפחתי בחולון, היו מאוד מודאגים ממה שקורה אתנו וברגע שיצא אוטובוס הראשון לירושלים אבי ז"ל הגיע לבירה. כיוון שעוד לא היו אוטובוסים בתוך העיר, הוא הגיע רגלי מהתחנה המרכזית שנמצאת מול בניני האומה לביתנו בשכונת קרית יובל. 

 

שמחתי שהורי הגיעו לארץ מה שאפשר את איחוד משפחתנו.