מאגר סיפורי מורשת

שמי ילינה לדמן, הסיפור  שלי התחיל ביום בהיר אחד. גדלתי, למדתי והקמתי משפחה בדושנבה עיר הבירה של טג'יקיסטן. הייתי רופאת משפחה בקופת חולים ובבית חולים. שליחותי כרופאה תמיד הייתה מטרה נעלה בשבילי ותמיד היה לי חשוב לעזור ולטפל. אך יום אחד כל זה נקטע. בקיץ 1990 פרצו פוגרומים בטג'יקיסטן.

טג'יקיסטן בעבר הייתה שייכת לברית המועצות. מגוון של תרבויות ודתות חיו בדו קיום במדינה, רוסים נוצרים, יהודים, טג'יקים מוסלמים ועמים ממרכז אסיה. לכולם היו תחומי עניין משותפים, למדו, עבדו, אכלו יחד ותמיד הכול מסביב היה שוקק חיים. עד שהתחילה הפיכה מצד הצד המוסלמי הקיצוני שרצה טיהור אתני במדינה.

היום הראשון

קמתי בבוקר כרגיל והלכתי לעבודה בבית החולים. הגעתי וישר התפניתי לילדים, ניתנו לי זימונים רבים. בדרכי למחלקה עצרו אותי ולא יכולתי להיכנס אליה, אמרו לי שיורים שם! לא האמנתי למשמע אוזניי, איך זה יתכן שיורים במחלקת ילדים בבית חולים, איך זה יתכן שאינני יכולה לעזור להם מתוקף חובתי כרופאה.

היה לי מאוד קשה, עולמי התהפך בשנייה. יומיים שלמים לא הצלחתי להגיע הביתה, לנתי אצל אנשים זרים שהיו אדיבים לארח אותי. לא היו טלפונים, לא ידעתי מה שלום ילדיי, דאגתי נורא. ביומיים האלה לא הצלחתי לישון כלל מדאגה, אמרו לי שבשכונה איפה שביתי – יש שם יריות בלתי פוסקות, איפה שהילדים שלי. לאחר מכן הצלחתי לחזור הביתה, מצאתי טרמפ וחזרתי. כשהגעתי לשכונה עמדו טנקים וחיילים באמצע הרחוב. הייתי המומה וישר עליתי הביתה. המצב לא היה פשוט, לא היה הרבה מה לקנות, שרפו אוטובוסים ואף אנסו נשים ברחובות, היו יריות בחוץ, המצב היה מאוד לא פשוט, הייתה תחושה נוראית, זה כבר לא היה הבית שלי. הייתי צריכה לעלות לביתי האמיתי, ארץ ישראל.

העלייה למדינת ישראל לא הייתה פשוטה. גבולות המדינה היו סגורים, אין נכנס ואין יוצא מחוץ לברית המועצות. בשביל לצאת היינו צריכים זימונים. קיבלתי שני זימונים לעלייה לארץ, אחד מהגרוש שלי והשני מאחותי החורגת. לאחר שקיבלנו את הזימונים, מסע העלייה שלי ושל משפחתי יוצא לדרך. תחושת הלא נודע איננה פשוטה, מפעל חיי כאן הסתיים. אך היינו חייבים לצאת לדרך חדשה.

היום האחרון

דאגתי לכל המסמכים שהיינו צריכים וארזנו את חפצינו בתיקים גדולים מאוד. לפני העלייה לישראל היינו צריכים קודם לטוס למוסקבה עיר הבירה של רוסיה, מפני שאין טיסות ישירות לישראל. הנסיעה שלנו הייתה חשאית, שכנתי ארגנה לנו נהג שהסיעה אותנו לשדה תעופה. יצאנו בחמש בבוקר ללא הודעה מוקדמת, אני וילדיי. החיילים שאבטחו את השכונה נתנו לנו לצאת ונפרדנו מטג'יקיסטן. היינו 10 ימים במוסקבה בדירה של חברה שלי, בימים האלה ארגנתי לכולנו ויזות וכרטיסי טיסה לישראל. משם עלינו לרכבת מלאה ביהודים ונסענו להונגריה. משם עלינו למטוס אל על והגענו סוף סוף הביתה, למדינת ישראל. ללא שפה, ללא רכוש, ללא כסף, רק אני הילדים וכמה תיקים. נסענו אל הלא נודע, אבל התחלנו בדרך חדשה.

הזוית האישית

סנדרה המתעדת: נהניתי לכתוב על סיפורה של סבתי, היא גיבורה ואמיצה ובזכותה אני כאן. החווייה של המלחמה – אני מתארת את זה כדבר נורא, אך מחובתנו להעביר את המידע הלאה. אני מבינה לעומק כמה סבתא שלי גיבורה.

ילינה המספרת: זכיתי לספר את סיפורי עם נכדתי האהובה, זו הייתה חוויה טובה. חשוב להעביר את ההיסטוריה הלאה.