מאגר סיפורי מורשת

שמי דליה ואני סבתה של שיר. סיפורי מתחיל אי שם בירושלים. סבי וסבתי מצד אימי (יונה ואהרון שבח) עלו לארץ ישראל בחודש אפריל 1929 עם אמי שרה התינוקת שהייתה אז כבת שנה ועם ההורים המבוגרים של סבא אהרון, מצנעא שבתימן על גבי חמורים ואניית משא לירושלים. את ביתם הם בנו בשכונת מחניים בירושלים ונולדו להם עוד תשעה ילדים בארץ. סבתי יונה (שנקראה גם "חממה") הייתה עקרת בית וסבי אהרון היה צורף כסף שלימד את חמשת בניו את מקצוע הצורפות.

סבתי יונה וסבי אהרון עם ילדיהם

בבית הצמוד אליהם, גרה משפחת סיאני: סבא עזרי שעלה לארץ ישראל מצנעא שבתימן בגיל 3, והסבתא מזל שנולדה בארץ. נולדו להם שמונה ילדים: ארבע בנות וארבעה בנים. אחד הבנים הוא אבי, שלום.

סבא עזרי וסבתא מזל

סבא עזרי למד להיות סופר סת"ם ושירת בגדוד העברי (ניתן לקרוא על סיפור פעילותו במסגרת הגדוד העברי בבית הגדודים שבמושב אביחיל).

עבודה על סבא עזרי

רק גדר קטנה הפרידה בין הבית של אבי שלום לבית של אמי שרה, והאהבה פרחה. בתאריך 27.3.1947 התחתנו הוריי, בזמן העוצר בירושלים בשעה 14:00 בצהרים.

הוריי בצעירותם

בתאריך 11.7.1949 נולדתי אני בירושלים. כשהייתי בת 4 התחלתי ללכת לגן ילדים בשכונת רחביה. בגיל 5 נכנסתי לגן ילדים ע"ש סוקניק, גן משפחתי שהייתה בו אווירה חמימה ואוהבת. בגיל 6 התחלתי ללמוד בבית ספר "שפיצר". בכיתות ב' – ד' עברתי לבית ספר למל. בילדותי בירושלים בילתי רבות בשכונת מחניים. בקרבת השכונה היו מערות הסנהדרין ששם אני וילדי השכונה שיחקנו, רצנו בשדות ונכנסנו למערות הסנהדרין (אחת המערות מצולמת על שטר כספי ישן, ודרכה היה ניתן לעבור את הגבול שהיה בין השנים 1948-1967 בין ישראל לירדן).

בקרבת השכונה היה בית הספר לשוטרים שהיה נמצא בזמנו בירדן, ולאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967, בה שוחררה ירושלים, נקרא המקום "גבעת התחמושת". בילדותי אני וחבריי המצאנו משחקים רבים כמו שוטרים וגנבים, חמישים אבנים, שבע אבנים, מחניים, תופסת, שש ארץ, משחקי קלפים מיוחדים: טונג' אמריקאי, מהירות, 27 קלפים ( משחק ראשון 7 קלפים, משחק שני 6 קלפים וכו'), טלפון עם חוט, דמקה, ׳אחת שתיים שלוש דג מלוח׳, אבן נייר ומספריים, פיפולו (תנועות של כפות הידיים על השולחן לפי בקשת הנבחר – שטח, ניצב, אגרוף, מגדל), זריקת קופסת גפרורים על השולחן (ניצב 10 נק', על הצד 5 נק', תמונה 1 נק'), שלום אדוני המלך, הרמת אצבע כאשר הילד הנבחר אומר ומבלבל למשל: ציפור עפה, סוס עף לא מרימים את האצבע, ואם כן הרימו נכשלו. עוד שיחקנו בחמור ארוך, ג'ולים-גולות. עג'ואים-גרעיני משמש קליעה לבור באדמה, סטנגה בכדורגל לבנים,  5 מקלות הזזת המקל האחרון, חי צומח דומם, ים יבשה, משחקי מעגל: חתול ועכבר, יש לנו גולם במעגל, סיפור ברצף: הראשון מתחיל, וממשיכים עד לקבלת סיפור, ׳מי אני ומה שמי?׳.

בילדותי חיברתי סיפורים מיוחדים כמו שני הסיפורים הבאים: "טיול בבוקר אחד"  – ביום סתווי אחד השמש זרחה בינות העננים, מזג האוויר היה קריר, ציפורים צייצו מבין השיחים, ועורב אחד מוזר שר: איזה בוקר נהדר. חתולה עלתה על המרפסת ורדפה אחרי פרפר שאמר לה:  "בוקר טוב חתולה חמודה, המשחק שלך מיוחד ונחמד" ואישה אחת הלכה עם בתה הקטנה שהייתה בעגלה ושרה לה שיר נחמד: בוקר טוב צוהל הרחוב לאן? לאן? לגן. הילדה תפסה בידה כריך גדול והשוקולד נמרח לה על הפנים והבגדים, אמא שלה רק צחקה ואמרה: "ילדה נפלאה שלי כמה את מתוקה, אני אוהבת אותך נורא". סיפור נוסף: "איש אחד עם מגבעת ומקל שרק שיר מיוחד", איזה בוקר איזה בוקר. הנמלה שושנה רצה מהר מהר למצוא פירור או גרגיר ולהביאו לקן, כיוון שהחורף בקרוב יגיע ושערי הקן יסגרו עד האביב, ואי אפשר יהיה לצאת החוצה לשמש ולראות פרחים ופרפרים ולשוחח איתם. צב אחד רץ מהר, השתולל עם חבריו עד שנתקל באבן, פתאום הרגיש שהוא שוכב על הגב וזה לא היה נעים. הצב צרח ובכה, חבריו ניסו לעזור לו ולא הצליחו. מרוב צעקות של ׳הצילו! הצילו!׳ שמע אותם הנשר הגדול, במהרה הגיע ואת הצב הרגיע: ״אל תדאג אני אעזור לך״. ומה קרה בהמשך, נספר בפרק הבא.

בירושלים היו התושבים חייבים לבנות בור מים בכל חצר, מכיוון שהיה מחסור במים בארץ ובמיוחד בתקופות של מלחמות טרם קום המדינה. איסוף המים נעשה דרך המרזבים שהקיפו את גגות הרעפים, וכל המים עברו דרך צינור לבור מים שנחצב מתחת לחצר הבית. המים נשאבו בדלי שהורד לתוך הבור עם חבל. המים נועדו לשטיפת רצפות, לכביסה ולהשקיה של צמחים. בחצר הבית של סבתי וסבי הייתה משאבה וברז לצורך שאיבת מים מן הבור, וכדי שהמים יגיעו לברז הנמצא בחצר, היינו צריכים להזיז בכוח רב את הידית במרץ ימינה ושמאלה כדי להעלות את המים מהבור למשאבה ("הטרומבה") ומשם לברז המים.

בילדותי אמי עבדה כמוכרת בחנות בגדים שנקראה "מעיין שטוב" בירושלים. בנוסף עבדה אמי בטיפול בילדים. אבי היה נגר שאת כל הרהיטים בביתנו הוא בנה בעצמו. בשבתות ובחגים הייתי יוצאת עם הוריי לטיול רגלי בשדה וביחד היינו קוטפים פרחים, רצים אחרי הפרפרים, מקשיבים לקולות הצרצרים, ומחפשים קנים של נמלים ותולעי משי כדי להפוך אותם לפרפרים. אכלנו כל מיני צמחים כמו חרדל, גבעול של קוץ דרדר, בבונג, שמיר ועוד. סבי אהרון בנה לסבתי יונה מבנה בחצר שבו היה טאבון. מידי יום שישי, סבתי יונה הייתה קמה מוקדם בבוקר עם הנץ החמה, ובעוד סבי אהרן היה הולך לבית הכנסת, היא הייתה מתחילה במלאכת אפיית הפיתות. סבתא הייתה לוקחת חתיכות עגולות של בצק שהכינה מראש, הייתה מותחת אותן על כרית בד קשיחה ומדביקה את הבצק לתוך הטבון החם. אחרי שהפיתות היו מוכנות היא הייתה מוציאה אותן עם צבת ארוך. הטעם היה מאוד טעים ומיוחד. לאחר שהייתה מסיימת להכין את הפיתות, הייתה חוזרת למטבח ומכינה מטעמים לשבת כגון: קובנה, חילבה, זחוג, צלי בקר, מרק תימני עם עוף, ממולאים עם כרוב, ג'עלה (פיצוחים). בבית הסמוך בו התגוררה משפחתו של אבי שלום, בזמן שסבי עזרי היה כותב ספרי תורה, סבתי מזל הייתה הולכת לשוק הבוכרים עם סל כבד שהיה עשוי מנצרים, לקנות מצרכים והייתה סוחבת אותם לבדה מרחק רב (כשהילדים היו בבית הם היו עוזרים לה). סבתי מזל בישלה ואפתה בבית.

בחודש יולי בשנת 1960 עברתי עם הוריי לתל אביב. בתאריך 5.1.1962 נולד אחי דני. בתל אביב למדתי בבית ספר "רמז". בגיל 16 סיימתי ללמוד בבית ספר אלפא "פקידות והשכלה" והתחלתי לעבוד בבנק לסחר חוץ. כאשר קיבלתי את המשכורת הראשונה שלי שהייתה על סך 601 לירות, נסעתי עם אבי על ה "טוסטוס" לקנות אקורדיון שעלה 600 לירות. מורה לנגינה היה בא ללמד אותי נגינה בבית ותוך זמן קצר למדתי תווים וניגנתי שירים בכל אירוע משפחתי.

אני עם האקורדיאון

מול ביתי בקריית שלום בתל אביב הייתה תנועת הנוער "מחנות העולים". אני וחברותיי מבית הספר נהנינו מפעילויות שונות של תנועת הנוער כגון: נסיעה לקיבוצים על מנת לעזור בקטיף של פירות (לפעמים רק ליום אחד ולפעמים לשבוע ויותר). כשהגענו לקיבוץ ליותר מיום אחד, ישנו בצריפים. לילה אחד החלטנו אני וחברותיי לחמוד לצון ולצבוע את החברים הישנים בצריף אחר. בכל צריף היו ארבעה חדרים. לקחנו חוט ומחט ומשחת שיניים ולאחר שראינו שכולם ישנים, נכנסנו בשקט בשקט לאחד הצריפים. חברה אחת לקחה חלק קטן ממכנס של חבר ותפרה את המכנס לסדין, אחת החברות שמרה על הצריף מבחוץ ואנו מרחנו משחת שיניים על הפנים והידיים של החברים, וברחנו מהר לחדר, חסמנו את הדלת עם המיטות. כמובן תוך דקות מעטות התעוררו כולם, ולא ידעו מי עשה זאת… הם דפקו בדלתות של החברים, וכולם יצאו ושאלו מה קרה ? (גם אנחנו…), אחר כך חזרנו לחדר וצחקנו כל הלילה. בערב אחר בקיבוץ גברעם, לאחר ארוחת הערב עשינו מדורה במקום מרוחק מהחדרים, אבל אני הייתי שובבה, והיו לי רעיונות מיוחדים. תוך כדי השירה סביב המדורה, אמרתי לחברותיי בשקט שיש לי רעיון… וכך אני וחברותיי התחלנו לעזוב את המדורה וללכת לאזור המגורים. כל אחת לקחה נעל אחת שהייתה נעל עבודה של כל אחד מהחברים וקשרנו את כל הנעליים בחבל על עץ (כולל נעל אחת של כל אחת מאתנו). בבוקר כשהעירו אותנו בשעה 5 לעבודה התחיל הבלבול: איפה הנעל השנייה? ואז כולם אמרו, אנחנו יודעים מי עשה זאת – דליה וחברותיה, ואנחנו בתמימות אמרנו: ׳איפה זה יכול להיות? גם לנו אין נעל אחת׳. הדבר נשאר זמן מה כחידה. לאחר מכן, בלית ברירה חיפשנו את הנעליים עם כולם ו "מצאנו" לכולם את הנעל החסרה על העץ. בתאריך 30.8.1973 התחתנתי עם סבא דוד קלר.

יום חתונתנו

לסבא דוד היה אח שקראו לו פנחס והורים, אליקום גצל ואסתר, שעלו לארץ מפולין במסגרת עליית הנוער בשנת 1934. הסבתא אסתר עלתה לארץ עם אחותה מלכה שהייתה נשואה לדוד נתן ממשפחת דומיניץ. המשפחה התגוררה ברמת גן. לימים עלה לארץ אחיו של הסבא אליקום דב, שעבר להתגורר עם משפחתו בקיבוץ בצפון הארץ (איילת השחר/ כפר גלעדי). שאר המשפחה של סבתא אסתר וסבא אליקום גצל נספתה בשואה ולא זכתה להגיע לארץ ישראל. בננו הראשון גיל, נולד בתאריך 9.5.1975 וכיום נשוי לקטי והינו אבא של אדוה. בתאריך 17.1.1980 נולדה בתנו אתי, הנשואה לאסף וכיום הינה אימא של שיר, אורי ועדי. במהלך חיי עבדתי בסוכנות היהודית (החל מגיל 16), בהמשך למדתי קוסמטיקה ובמרבית שנות עבודתי (מעל 20 שנה) הייתי גננת מטעם משרד החינוך, דבר בו רציתי לעסוק מאז ימי ילדותי. בשנת 2015 יצאתי לפנסיה.

הזוית האישית

סבתא דליה: נהניתי להשתתף בתכנית, זה נתן לי זמן איכות עם הנכדה שיר. אני רוצה לאחל לה הצלחה רבה בכל מעשה ידיה. אוהבת אותה מאוד.

הנכדה שיר: נהניתי מאוד מהתכנית, חיכיתי מאוד לרגע שסבתא תגיע ונוכל ביחד ליצור את סיפור חייה. אני מאחלת לה בריאות טובה ושנמשיך להנות ביחד.