מאגר סיפורי מורשת

שמי עדה. אבי נולד ברומניה. בצעירותו הצטרף להכשרה, במטרה לעלות לארץ ישראל. סבא הוא יליד 1928 אך כדי שייכלל בחברת הנוער, הוצאו עבורו מסמכים המציינים גיל הצעיר מגילו האמיתי בשלוש שנים.

יום בהיר אחד, הגיעו המדריכים והודיעו שיש להתארגן במהירות, הגיע היום הגדול לו ציפו וייחלו, עולים לארץ ישראל. השליחים והמדריכים כינסו את הנערים והנערות על חפציהם הדלים והוסעו לנמל בבורגס בולגריה, לחוף הים השחור. האניה פאן קרשנט, היתה עצומה והעמסו עליה 7500 נוסעים צעירים, חדורי מוטיבציה, סקרנות והרבה תקווה להצלחה בארץ אליה נכספו להגיע.

העליה על סיפון האניה היתה בדצמבר 1947, בים שהו למעלה משבוע ימים והגיעו לנמל חיפה. הבריטים לא הרשו להם לרדת לחוף והחזירו אותם לקפריסין. בקפריסין הוכנסו למחנה מעצר ושהו בו בין שלושה עד ארבעה חדשים.

סוף סוף הגיע היום המיוחל בו נתבשרו שיש אישור לשוט ואף לרדת על אדמת ישראל. כשהגיעו לארץ, הורו המדריכים לא להתנגד ולציית להוראות הבריטים.

זו תמצית הסיפור וכעת, הסיפור כפי שכתבתי השבוע מפיו של אבא בן ה-90.

הכשרה בחו"ל ועלייה ארצה

בגמר מלחמת העולם השנייה, יהודי רומניה נזרקו ממוסדות ההשכלה. ביתנו היה בית ציוני ואפילו קופסא כחול לבן של הקרן הקיימת הייתה אצלנו ומידי פעם שלשלו לתוכה מעות. באותם ימים, אי אפשר היה להגיע לארץ מולדתי אלא בסרטיפיקטים בריטיים, אשר הוענקו למשפחות. הסרטיפיקט היה אישור לעלות ארצה וכאלה ניתנו מעט מאוד.

תור הוריי לא הגיע וכל המשפחה נאלצה להמתין ברומניה, אשר החיים בה, היו קשים ביותר. אפשר היה להגיע לארץ ישראל רק דרך עליית הנוער. באותם זמנים, הייתה תנועת החלוץ אשר בה אוגדו כל תנועות הנוער שהיו ברומניה, כגון: השומר הצעיר, גורדוניה, דרור הבונים, הנוער הציוני.

אני הייתי בתנועת הנוער הציוני והייתי בחווה חקלאית בבורשא שבמרמורש, קרוב לגבול ההונגרי והצ'כי. שם עבדנו בחקלאות בעיקר, גידול תפוחי אדמה ותירס. כדי להתקיים, הועסקנו ע"י מוטי פרוכטר אשר הייתה לו מנסרה. סחבנו עצים והשלכנו אותם למי נחל זורם. בסוף התהליך הפכו ללוחות. העבודה הייתה קשה מנשוא.

היינו צעירים ויכולנו להתמודד ובשאיפה להגיע להגשמת חלומנו להגיע לארץ ישראל. במורד הסניף היה נחל זורם ובו מים נקיים, משם שאבנו מים לשתות, לבשל ממליגה (דייסת סולת סמיכה) ובו רחצנו. הלכתי בשלג עד הנחל, שובר את הקרח ומתרחץ.

באותם ימים, הג'וינט האמריקאי שלח לנו קופסאות חלב מרוכז ממותק, והבחורות שבסניף מהלו את החלב במים ואת הנוזל הזה, הוספנו לדייסת הסולת ואכלנו בהנאה. הלינה הייתה משותפת בחלל גדול, במיטת קומותיים, כ-50 חבר'ה. בחדרים נפרדים גרנו גברים ונשים. השיר ששרנו בבוקר בעת ההשכמה "קום בחור עצל וצא לעבודה, קוקוריקו, קוקוריקו תרנגול קרא". הפזמון נשמע בחדרי המגורים עד שכולם היו ערים ויצאו לעבודה.

בצהריי היום, קרוב לחווה בה התגוררנו גר גוי, הכין עבורנו חלב חמוץ (יוגורט) וזו הייתה התוספת לדייסת התירס שהוגשה. לחם לא נכנס לפינו, כי לא היה. הייתי מזכיר הסניף וראש השמירה וסדרן העבודה, מי שרצה לשמור בחברותא, בא לבקש ושובץ לשמירה. בחצות הלכתי לבדוק מה גורל השמירה ונוכחתי לראות שהשומרים ישנים, הערתי אותם.

כך הייתי בסניף ההכשרה של הנוער הציוני ברומניה מ-1945 עד 1947. העלייה לארץ באותם ימים הייתה אמצעות "עלייה ב' " ובראשה עמד שאול אביגור. אחרי ציפייה ועבודת פרך, משך 3 שנים הגיע סוף סוף הפקודה לעלייה לארץ ישראל.

מאחר והורי גרו בקצה השני של רומניה בעיר הרלאו, באיזור מולדביה, ניצבו בפני שתי דילמות אחת קשה מהשנייה, מה הן? האם לנסוע לקצה השני של רומניה כי הורי היו במזרח והחווה במערב, הייתי אמור לנסוע לכיוון אחד כ- שעות 24 ברכבת אשר נסעה במהירות של כ-20 קמ"ש ובחזרה באותה הדרך, דהיינו יחד 48 שעות. הבעיה הייתה להחליט האם לנסוע להיפרד מהורי ואולי להפסיד את העליה לארץ ישראל, או לעלות לישראל מבלי להיפרד מהורי ומאחי.

את הורי לא ראיתי יותר לעולם. למרות שהייתי צעיר לימים החלטתי לוותר על פרידה מהוריי ולעלות לישראל (מעניין לדעת מה אתה הקורא הייתה מחליט לעשות לו היית במקומי?).

הסיעו אותנו לתחנת רכבת, הוכנסנו לקרונות משא בהם נהגו להוביל בהמות, זבל הפרות והקש היה על ריצפת הקרון. פנינו היו להגיע לנמל בורגס שבבולגריה, בדרך הארוכה הזו חצינו את נהר הדנובה בשטח בולגריה עד לנמל בורגס.

יהדות בולגריה כיבדו את פנינו וקיבלו אותנו בסבר פנים יפות ביותר, נתנו לנו תפוחי עץ ויין. נסענו ברכבת משא יותר מ24 שעות, הפקודה הייתה שלכל עולה מותר לשאת אתו 14קילוגרם כבודה. כשהגענו לנמל בורגס ראו עיניי שתי אניות ענק אשר בחיי עד אז, לא ראיתי אנייה כלל. לצידן, אחת מימין ואחת משמאל, שתי ערמות בגובה מטרים רבים, הערמה מימין הייתה מורכבת ממזון שהביאו העולים מעל המשקל המותר.

בערמה השנייה, היה מושלך ביגוד שהביאו איתם העולים יותר מהמשקל שהותר. לפני הכניסה לאוניה, היו שומרים חלוצים מתנועת הנוער השומר הצעיר בבולגריה. שתי האניות, האחת פאן-קרשנט ושנייה פאן-יורק, נועדו להשיט כ-15500 עולים ניצולי שואה מהארצות הבאות: גרמניה, אוסטריה, צ'כוסלובקיה, פולין, רומניה ובולגריה.

בחדרי האוניה בגודל של כ-3 מטרים נבנו דרגשים בגובה של 60 ס"מ אחד מעל השני, הכניסה והיציאה אליהם היתה בזחילה. מאחר שאני והקבוצה שלי הגענו מצפון רומניה, בורשה- מרמורש, הגענו מאוחר והאוניה הייתה מלאה, אותנו שיכנו בתחתית האניה.

לכל עולה חילקו קצת מזון, מים וקופסא של מיץ אשכוליות. מאחר ובעיניי נראתה האנייה ענקית, ובתוכה 7500 איש, גלי הים השחור טלטלו כחצי קליפת אגוז, כל כך היה סוער הים. עברנו את מיצרי בוספורוס, והדרדנלים הטורקיים. בטורקיה עצרו אותנו, ולאחר בדיקת רופא טורקי ווידוי שאיננו נושאים מחלות, הורשנו לשוט לכיוון הארץ.

הפקודה היתה, כאשר נגיע לארץ ובריטים ילחמו בנו, נגיב בעזרת מקלות וקופסאות שימורים, ולאחר מכן שונתה הפקודה. למרות הקור העז ששרר, לא הייתה לי ברירה מאשר לצאת לסיפון, כי בירכתי האניה סבלתי מאוד. ראיתי לצד האנייה דגי ענק אשר כמותם לא ראיתי בחיים.

בהמשך דרכנו מהמיצרים הצטרפו אלינו 6 משחתות בריטיות, האניות הבריטיות ליוו אותנו עד נמל חיפה. מתוך אחת המשחתות, הכריז הקפטן "או שאתם נלחמים או שאתם נכנעים" מפקד אנייתינו מטעם ההגנה, איני זוכר את שמו, אך רב החובל היה בחור צעיר אמריקאי והפקודה ניתנה להיכנע מבלי להילחם כי התוצאה היתה עלולה להיות קשה ביותר עקב הצפיפות הרבה ששררה על האוניה.

מחיפה גררו את אנייתנו בעזרת אנייה בריטית לנמל פמגוסטה בקפריסין. מנמל פמגוסטה, הסיעו אותנו למחנה חורף שמספרו היה 69. בשטח המחנה היו פרוסים אוהלים ועל קרקעיתם היו פזורים מזרונים ספוגי מים (היה גשם זלעפות). לפני הגעתנו לאוהלים ערכו רישומם וגילי הוקטן בשלוש שנים כי נראיתי צעיר מאוד.

עברנו וועדת מיון, ובדיקת חפצים. שם החרימו לי הבריטים זוג נעליים יפיפיות שהיו בעיניי כזוג יהלומים, שני תערים שקיבלתי מאבי שהביא לי מתנה בשובו מאמריקה, ושני עטים נובעים מצופים זהב.

היו לי פנסי תאורה גרמניים אשר העירו למרחק רב. היה לי דוד באמריקה, התכתבתי איתו, והוא שלח לי בכל מכתב דולר. סך הכל הצטברו 7 דולר אמריקאי ולא היה לי מה לעשות בהם כי במחנה 69 לא הייתה קנטינה (שקם בריטי). במחנה 69 חילקו פרוסת לחם לארוחה מידי יום, לפני שחרורינו החליטו הבריטים לפתוח מעבר לקנטינה שהייתה במחנה 65.

מסניף ההכשרה שבבורשן, היה לי חבר, שלמה מילשטיין יחד עם חברי הלכנו לקנטינה ושם מצאנו את מבוקשינו. קנינו לחם ודג מלוח מעושן, שבענו, לקינוח קנינו קילוגרם תמרים וכך נוצלו כל שבעת הדולרים שאספתי מהמשלוח של הדוד באמריקה. במחנה 69 עיסוקינו היה ספורט שימושי, ג'יוג'יטסו ומקלות במקום נשק. המחנה היה מגודר בגדרות טייל כפולים ובינהם נסעו שריוניות בריטיות לשם אבטחה.

במחנה היה קריין שהקריא חדשות ומכתבים שהגיעו, והחיים התנהלו כביכול כתיקונם. אחרי כשלושה חודשים, מאחר והקטינו את גילי נכללתי ברשימה של עליית הנוער אשר קיבלו שחרור מוקדם לעלות לארץ ישראל. לקח יום שלם מבוקר עד לילה, הסיעו אותנו משאיות בריטיות לנמל פמגוסטה. לפני עלייתנו לספינה, עשו לנו חיטוי בDDT שם המתינה לנו ספינת דייגים להשיט אותנו לארץ.

הספינה הייתה קטנה ובטוחה היו מחצלות מדיפות ריח חזק של דגים והנשימה הייתה קשה. שם הספינה היה אנדריאה. מאחר שהיינו רעבים וצמאים הגישו לנו אחרי יום צום, לחם, דג מלוח ותה. יצאנו לסיפון האנייה כי אי אפשר היה לנשום.

הפלגנו לארץ, והגענו לחיפה, מאחר שהיו קרבות בעיר הוחלט להשיט אותנו לנמל תל אביב. הים היה סוער, הורידו אותנו לרפסודות בקבוצות של 20 איש כל פעם, ראינו אנשים מחופשים ולא הבנו מה קורה, היה זה בפורים 1947.

מנמל תל אביב, הסיעו אותנו במשאיות למחנה העולים ברעננה, ליד מגדל המים שם חיכו לנו אוהלים, מזרונים ספוגי מים ושמיכות צמר. בימים הבאים השמש ייבשה את המזרונים. מחנה העולים היה ברשות הסוכנות היהודית ותנועת החלוץ. המזון היה דל מאוד, מצאתי שם חברים שהגיעו מספר חודשים לפני והדבר הראשון ששאלתי הוא, איפה אפשר לעבוד ומה אפשר לאכול? אמרו שאין בעיה להשיג עבודה, לקחו אותי יחד איתם לעבוד בפרדס במגדיאל, כששאלתי מה אוכלים אמרו "קח בחדר האוכל מספר פרוסות לחם, מרוחות במרגרינה ובפרדס יש תפוזים בשפע".

סרטון המצגת של סבתא עדה והנכד עידר

הזוית האישית

עדה: אני באופן אישי מאוד נהניתי מההשתתפות בתכנית ולדעתי חבל שהיא נגמרה