מאגר סיפורי מורשת

הסיפור של סבא רבא וסבתא רבתא שלי על העלייה לארץ

ההורים של סבתי (ורדה אמא של אמא שלי) הם דבורה ומשה גנסין. שניהם נולדו ברוסיה ולמדו באוניברסיטה במוסקבה. משה היה ציוני וברוסיה השליט היה סטלין והוא רדף לרעה את היהודים ומשה שלמד רפואה והיה ציוני גורש לתקופת זמן כעונש לסיביר (אזור קר מאוד ברוסיה שלעיתים קרובות יש בו מינוס 50 מעלות). כשסיים את עונשו עלו הוא ודבורה לארץ ישראל בשנת 1930.

בתחילה עבד סבא רבא בסלילת כבישי  הארץ ולאחר מכן התחיל לעבוד בתעשייה הצבאית והקים שם את מחלקת הציפויים לנשק. תעשיית הנשק בארץ הייתה מוסתרת כי האנגלים שלטו בארץ.

ההיסטוריה של סבתא ורדה

נולדתי בשנת 1939, תשע שנים לפני קום המדינה. המדינה הייתה בשלטון בריטניה וגם הערבים שחיו במדינה טענו שהמדינה שייכת להם והם עשו פרעות ביהודים מדי פעם. אני, אחותי גלילה והורי גרנו בכפר סבא. היה לנו בית קטן, שני חדרים, מטבח, שירותים, מקלחת וחלקת אדמה קטנה ליד הבית. בחדר אחד גרנו אני,אחותי וסבתא שלי והחדר השני שימש גם חדר שינה להורי, וגם סלון

המים למקלחת לא היו חמים כל הזמן,הם לא התחממו בעזרת חשמל,מתחת לדוד המים היו שמים קרשים,מבעירים אותם והאש הייתה מחממת את המים. לכן התקלחנו בחורף רק פעמיים בשבוע. בחצר שלנו היה לול תרנגולות, דיר לעז וגינת ירקות. אימי טיפלה בכל הדברים כי אבי עבד בתעשיית הנשק שהייתה במחתרת-בסתר כי אסור היה שהאנגלים ידעו שהיהודים מכינים נשק.

אני ואחותי ידענו שאבא עובד בחברת חשמל כי אסור היה לנו לדעת היכן הוא עובד כדי שלא יגלו האנגלים. החיילים האנגלים חבשו כובעים אדומים ולכן קראנו להם "כלניות".האנגלים היו  עושים עוצר מדי פעם כי חיפשו אנשים חשודים ונשק.

יום אחד אבא שלי הביא רימון יד הביתה כי היה צריך למסור אותו למישהו. הרימון היה כמה ימים בבית וערב אחד אבא מסר אותו למי שהיה צריך לקבל אותו. למחרת בבוקר האנגלים עשו עוצר וכנראה היה להם איזה מידע על אבא. הם נכנסו לחצר וחפרו בכל מיני מקומות בורות כי הם חיפשו נשק,אך לא מצאו כלום.

אחרי השואה התחילו להגיע לארץ ספינות עם מעפילים,כך נקראו הפליטים. בריטניה לא הרשתה להביא יהודים לארץ ואנשי הפלמ"ח (פלוגות מחץ)-הצבא שלפני קום המדינה,סיכנו את נפשם והעלו לחוף בחושך,בסתר את היהודים שהגיעו בספינות רעועות והחביאו אותם בקיבוצים וביישובים שונים. ספינות שנתפסו נשלחו בחזרה לאירופה או שהבריטים הביאו את העולים למחנות עולים בקפריסין ובמקומות נוספים.

עצמאות ישראל

בכ"ט בנובמבר 31 באוגוסט 1947 נערכה הצבעה באו"מ לגבי השאלה-האם תינתן עצמאות למדינת ישראל שהייתה בשלטון בריטניה. (אומות מאוחדות-ארגון שמורכב ממדינות העולם ומטרותיו לקבוע הסדרים שונים לגבי המדינות השונות). האו"מ נמצא בארצות הברית. קרוב לחצות הלילה ישבנו (כמו כל שאר היהודים במדינה) אבא, אמא שלי, אחותי ואני, שהייתי בת תשע,צמודים לרדיו כשהעבירו את ההצבעה של המדינות באו"מ מי בעד עצמאות למדינת ישראל שהייתה תחת שלטון הבריטים. באו"מ היו חברות 56 מדינות ושאלו כל אחת האם היא בעד עצמאות ישראל. אני זוכרת איך הקשבנו במתח להצבעה של כל מדינה. המתח היה עצום,לבסוף 33 מדינות הצביעו בעד עצמאות למדינה וזה היה הרוב. אנשים יצאו מהבתים בלילה עם תום ההצבעה ורקדו ברחובות ושרו, הייתה שמחה מטורפת.

כבר בבוקר הודיעו על יהודים שנפגעו על ידי הערבים והתחילו התנגשויות דמים בין היהודים לערבים. למרות  שבהכרזת האומות המאוחדות לעצמאות ישראל החליטו על חלוקת הארץ לשתי מדינות אחת לערבים ואחת ליהודים הערבים לא הסכימו שתהיה מדינה עצמאית ליהודים. הכרזת העצמאות נערכה ביום שישי ה' באייר 14 במאי 1948 בעיר תל אביב בבית  דיזנגוף, שדרות רוטשילד 16 בראשות דוד בן גוריון שהיה ראש הממשלה הראשון.

הכרזת העצמאות נעשתה למרות הידיעה שארצות ערב שלא הסכימו להקמת המדינה יעלו מיד למלחמה. למחרת ההכרזה פלשו צבאות של חמש מדינות ערב והחלה מלחמת העצמאות. המלחמה הסתיימה בשנת 1949 בניצחון הישראלים. זאת הייתה מלחמה קשה,היו הרבה נפגעים,מעט יישובים נפלו בשבי, לא היה הרבה נשק,אבל היהודים נלחמו בחרוץ נפש על המדינה.

המדינה הייתה ענייה, לא היה הרבה אוכל לתת לאנשים. היישוב היהודי בארץ מנה 716,000 יהודים שהיו צריכים לקבל מאות אלפי יהודים שבאו מארצות הגולה. כל משפחה קיבלה כרטיס מזון ולפי מספר הנפשות במשפחה קיבלו הקצבה של אוכל. לי הייתה אמורה להיות בת מצווה ולכן קיבלנו מספר גדול יותר של ביצים מההקצבה הרגילה, כדי שיוכלו לאפות עוגות. הכיבודים בחגיגות היו קלים לא כמו השפע של היום.

ילדות ישראלית

לגן ולבית הספר היינו הולכים ברגל לבד (לא היה צריך ליווי) מרחקים של קילומטר וחצי בגשם ובחום.(לא היו לאנשים מכוניות פרטיות).בכפר סבא היה בית ספר עממי אחד בו למדו עד כיתה ח' (לא הייתה חטיבה)ובית ספר תיכון אחד שהכיתה הראשונה בו הייתה ט'. כשהייתי בכיתה ו הקימו עוד בית ספר יסודי קרוב יותר למקום מגורי.

לא היו לנו חוגים אחר הצהריים,בשעה 4 אחרי הצהרים אני והילדים מהשכונה היינו יוצאים לרחוב ומשחקים. שיחקנו בקלאס, חמש אבנים,מחניים,מחבואים,קפיצה בדילגית (חבל קפיצה), ודודס-מקלות קטנים מחודדים בקצוות והיינו מכים על הקצוות במקל ארוך ועושים תחרות לגבי המרחק שאליו הגיעו המקלונים המחודדים.

לפנות ערב היינו שומעים את הקריאות של האימהות שקוראות בשמות הילדים לחזור הביתה. בחורף היינו משחקים בתוך הבתים ב:דוקים,קלפי משחק,רביעיות,ריכוז (מונופול). בארץ לא היתה טלוויזיה,לא היו לנו טלפונים, וכמובן לא היו אייפונים ומחשבים. ברוב הבתים היה רדיו. אנחנו הילדים לא הבנו מאיפה באים הקולות וחיפשנו את האנשים הקטנים בתוך או אחרי הרדיו.

בשעה מסוימת היתה תכנית מיוחדת לילדים שהיינו מקשיבים לה בשקיקה. כשהיינו בכיתה ד' נכנסו לתנועות נוער. אני נכנסתי לתנועת הנוער העובד, הייתה לנו פעולה באמצע השבוע,ביום שישי בערב הייתה פעילות של ריקודים לכל השכבות בסניף,ובשבת אחרי הצהריים הייתה פעולה נוספת. החיים שלנו התרכזו סביב פעילויות הסניף. כשהגענו לגיל חמש עשרה היו לנו מחנות עבודה,של שלושה שבועות בקיבוצים. היינו חיים בקיבוץ ועוזרים בענפי החקלאות שהקיבוץ היה זקוק לעזרה בהם, כמו: קטיף של פירות, שתילה וזריעה. ב-4 אחרי הצהרים היינו הולכים למטבח של הקיבוץ ומקבלים פרוסת לחם עם ריבה ותה וזו הייתה החוויה וכמובן שאכלנו שם גם את כל הארוחות.

נערות ובחרות

כשהייתי בת 16 עברנו לגור בתל אביב כדי שלאבא שלי (סבא רבא של נכדתי) יהיה קרוב יותר למקום העבודה שלו.(לעבודה היה סבא רבא משה נוסע מכפר סבא כל בוקר בשעה חמש באוטובוס ולכן הוחלט לעבור לגור בתל אביב). המעבר לתל אביב היה לי קשה כי עזבתי את החברים שלי. התחלתי ללמוד בסמינר "שיין" בפתח תקווה. למדתי שם 4 שנים וסיימתי כמורה מוסמכת.

התגייסתי כשהייתי בת 20 לאחר שסיימתי ללמוד בסמינר. התגייסתי לחיל הנח"ל (נוער חלוצי לוחם)והייתי מורה חילת לעולים חדשים שהתגייסו לצבא ולא ידעו עברית. כל קורס של לימוד עברית ארך שלושה שבועות, וכל שלושה שבועות הייתי עוברת ממחנה נח"ל אחד לאחר. באחד המעברים האלה הגעתי למחנה בדרום-מחנה שבטה. היו שם קצינים מחיל הנח"ל וביניהם היה סבא משה(אבא של אמא של נכדתי)שם נפגשנו והיינו חברים 3 שנים שבסופן התחתנו. (היינו בני 23).

אדוה מצטרפת למשפחה

הריתי עם ביתי אדוה (אמא של שקד, נכדתי) כשהייתי בת 26 וכשהייתי בחודש השלישי ההריון היה בסיכון ושכבתי חמישה חודשים במחלקה לשמירת הריון בבית יולדות בכפר סבא. בזמן הזה אבא של אמא של שקד (סבא משה הסבא של נכדתי)שהיה קצין בחיל מודיעין קיבל פיקוד על בסיס צבאי בירושלים. הוא גר לבד בדירה שקיבלנו בירושלים (הדירה היתה בשכונה ששם ניבנו בתים לאנשי הצבא האנגלי שגרו שם לפני קום המדינה). המקום נקרא מחנה אלנבי. הבתים היו בני שתי קומות עשויים מאבן ירושלמית חזקה. אנחנו גרנו בקומה שנייה.

לאחר שילדתי את אמא של נכדתי, שקד, היו לי סיבוכים בריאותיים והייתי 3 שבועות מטופלת בבית חולים וסבתא רבתא של שקד-אסתר(אמא של סבא משה) טיפלה באדוה התינוקת בירושלים. אחרי שלושה שבועות באתי הביתה לירושלים. בגיל שנתיים אדוה, אמא של שקד, התחילה ללכת לגנון. יום אחד היה לנו משהו מצחיק,הלכתי עם אדוה (אמא של שקד) לחנות והיו שם שלושה אנשים שחורים(אז קראנו להם "כושים") ואמא של שקד אמרה "אמא תיראי הנה שלושה קישואים" וכולנו צחקנו.

כשאמא של שקד הייתה בת 2 התחילה מלחמת ששת הימים בשנת 1967. הימים לפני פרוץ המלחמה היו מפחידים מאוד,ידענו שכל ארצות ערב שלידנו: מצרים,ירדן,וסוריה מתכוננות לכבוש את מדינת ישראל. אנחנו גרנו קרוב מאוד לגבול עם ירדן. לא היה אז חדר מוגן בבתים ולהגנה מפני הפגזים חפרו תעלה מאוד עמוקה ליד הבית כדי שהאנשים יכנסו לתעלה והפגזים יעופו מעל ראשם. את חלונות הבתים כיסו מבחוץ עם שקי חול כדי שהפצצות והכדורים יעצרו בהם. אנחנו גרנו בבתים שהיו עשויים מאבן ירושלמית עבה ולכן החלטנו שעדיף לעבור את המלחמה בקומה הראשונה של הבניין. היינו שם שלוש אימהות עם ילדים קטנים. זו הייתה שכונה של אנשי צבא,כל הגברים היו במקומות עבודתם בצבא. בשכונה כולה נשארו רק הנשים והילדים. הלילה הראשון היה מפחיד מאוד, כל הזמן שמענו רעשים של פצצות ובומים של אווירונים. הסתבר שבלילה הראשון חיל האוויר שלנו הרס את חילות האוויר של האויב. שלושה ימים שהינו בדירה שהייתה בקומה הראשונה,כשחזרנו לדירה שלנו מצאנו תרמילי כדורים ורסיסי פגזים בדירה. לתוך החפירות שהיו בחצר נפל פגז.

כשאדוה, אמא של שקד, הייתה בת 4 עברנו לגור בחולון. כשאדוה הייתה בת 7 עברנו לגור בפתח תקווה, שם אני ובעלי מתגוררים היום. אדוה התחילה ללמוד בכיתה ב' ואז נולדה אחותה נעמה.

הזוית האישית

החוויה של ורדה אין לי מספיק מילים כדי להודות על היוזמה להקמת תכנית הקשר הרב דורי. איני יודעת אם אי פעם היתה לנכדתי הסבלנות לשמוע את סיפור חיי השלובים בהיסטוריה של העם היהודי והקמת מדינת ישראל שנעשו עזרת הפרויקט ממשיים ומציאותיים לשקד ולא רק היסטוריה הכתובה בספרים. תוצאות ההשתתפות בפרויקט מביאות לקשר חם עוד יותר בין הסבא, סבתא לנכד(ה), להגברת תחושת השייכות למשפחה ולעם היהודי ולהכרת סגנון וצורת חיים שונה משל היום. אישית זו היתה אחת מחוויות חיי המרגשות המשמעותיות. תודה גדולה ליוזמי התכנית קשר רב דורי.

החוויה של שקד היה מעניין לדעת את ההיסטוריה של סבתא שלי ושל סבא רבא וסבתא רבתא שלי, על צורת החיים בילדות של סבתא ורדה ועל הקמת המדינה. אני ושבת שלי לא יהיו דברים כאלה מעניינים לספר לנכדה שלי. נהניתי מאוד ואני רוצה לקרא את העבודה פעמים נוספות.