מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ההיסטוריה שלי

אני וסבתא בפעילות הקשר הרב דורי
סבתא רבקה בחתונתה בגיל 17
רבקה עקריש

סבתא רבקה אשכנזי בת סנטו נולדה, בשנת 1938, באיזמיר טורקיה, בת אחרונה אחרי שני בנים בוגרים.

סבתא גרה ליד הים בדירה שכורה, שבכל חודש שילמו כסף, בשכונה של יהודים בלבד.

לאחים של אבא שלה היתה חנות דגים, שסבא פפו עבד שם וסבתא רג'ינה עבדה בבתים של עשירים, סידרה וניקתה. החיים באותה תקופה היו קשים מאוד, זו היתה מלחמת העולם השנייה, לא היה להם לחם לאכול. אבא של סבתא היה הולך לבסיסים צבאיים שימכרו לו קצת לחם. הם אכלו בעיקר חבושים וגרגירי חומוס מבושלים.

סבתא היתה בכל ערב מחכה בתחנת הרכבת, שאימא שלה תחזור מהעבודה.

בשנת 1948, אח של סבתא הבכור התחבר לתנועת הנוער ציונית. המפגשים התנהלו בשעות הערב המאוחרות, בביתם של הוריה של סבתא רבקה. אבא שלה היה עומד מחוץ לדלת ושומר שאיש לא ייכנס או יישמע. באותה תקופה, היה שוטר טורקי שהיה עובר ברחובות בלילה לבדוק שהכול בסדר.

בשנת 1949, יעקב אשכנזי, האח של סבתא רבקה, עלה עם  תנועת הנוער לארץ, הוא עלה ראשון לארץ והשתכן בקיבוץ בצפון.

בעקבותיו כל בני המשפחה החליטו גם הם לעלות לארץ ויחד איתם עוד מספר אחים של ההורים שלה. היו כאלו שנשארו שם, אך לאחר כמה חודשים, הגיעו גם לארץ.

הם לקחו מהבית מזרונים, שמיכות וציוד ועלו לספינת מסע. היה להם קשה מאד לעזוב את ארץ ועיר מולדתם, את החברים והבית, אך יחד עם זאת הרגישו את גילויי האנטישמיות והשנאה מהתושבים המוסלמים הטורקים.

השייט היה קשה מאוד. הוא ארך כ- 16 ימים, בגשם ובקור ובגלל התנאים בדרך, התקלקל אחד המנועים והם עצרו בקפריסין עד שתוקנה התקלה.

כשהגיעו לארץ, ישר עשו להם חיטוי שנקרא D.D.T, העלו אותם לאוטובוסים ושלחו אותם לבאר יעקוב. שם שיכנו אותם באוהלים, 2 משפחות באוהל אחד, היו שירותים וחדר אוכל מרוכזים. נתנו להם מיטות מברזל, שמיכות וצלחות מפח. לחדר אוכל היו עומדים בתור ושם הביאו להם מרגרינה, גבינות ולחמים.

כולם היו מאוכזבים ורצו לחזור, אך היו גם רגעים מרגשים ושמחים כמו איחוד משפחות. אבא של סבתא רבקה, שאחיו גר ביוון בזמן השואה, הוא היה פרטיזן ולכן הוא ניצל, אך משפחתו לא שרדה. הם נפגשו במחנה העולים אחרי שנים רבות שלא ראו האחד את השני.

התנאים שם היו קשים מאד הן הצפיפות והאוכל הדל. האוכל לא הספיק ולכן סבתא, שהיתה רזה וקטנה מאד, לא הרגישה טוב והיתה מאושפזת בבית חולים אסף הרופא.

לסבתא יש זיכרון מיוחד, שבמאי 1949, היה מצעד העצמאות הראשון והיא הגיעה לתל אביב וראתה את המצעד, זה היה מרגש מאוד עבורה.

מיד לאחר מכן, המשפחה של סבתא עזבה את באר יעקוב ועברה לירושלים, בזכות האח של אמא שלה, שהיה ותיק יותר בארץ, והוא אמר להם שישנם בתים נטושים של ערבים בשכונת ממילא. כל המשפחה מצד אמא של סבתא רבקה, אחים ואחיות לקחו את הדירות, ממחנה העולים, הביאו להם משאית עם ציוד של מיטות מברזל ושמיכות.

סבתא רבקה למדה שם בבית ספר. כבר בגיל 13 התחילה לעבוד, בחמש בבוקר, בבית חרושת לממתקים ובערב למדה עברית בבית ספר שגם הוא היה בניין נטוש של הערבים, כולם שם למדו בכיתה אחת. זה היה בית ספר דתי שבו למדו רק בנות.

את סבא, בן ציון ז"ל, הכירה כשהייתה בת 16. הוא עבד עם אבא שלה בהר הרצל. הם שניהם עבדו במשרד הביטחון, ואבא שלה הכיר ביניהם.

בן ציון עקריש נולד באיסטנבול שבטורקיה ועלה לארץ עם ההורים שלו באותו הזמן יחד עם המשפחה של סבתא, משפחתו גרה במושב בבאר שבע.

סבא עבד וקנה בית שאותו ריהט וסידר לפני החתונה, כדי שיתנו להם להתחתן (סבתא היתה פחות מגילך 18) הם הלכו לרב שייתן להם אישור להתחתן (את האישור החוקי הם קיבלו רק לאחר חצי שנה). לפני החתונה סבא התגייס בגיל 19, הם התחתנו בחצר הבית בשכונת ממילא. זו היתה חצר שגרו בה כול האחיות והאחים של אמא של סבתא.

אבא של סבתא נסע ליהוד להביא נגנים טורקים מיהוד, את האוכל בישלו הדודות והאמהות, היתה חתונה שמחה ומרגשת.

לאחר מכן, עברו סבא וסבתא לבית משלהם בשכונת ימין משה בירושלים, זו הייתה שכונה שרובה עולים מטורקיה. כולם היו קרובים אחד לשני, ממש כמו משפחה אחת גדולה.

בימין משה נולדו סבתא נעמי ומאיר.

גם בשכונת ימין משה סבלו המון, הערבים מהצד הירדני היו יורים עליהם, אך גם לזה התרגלו ברבות הימים.

מבחינת חיי היום יום לא היה מקרר כמו היום אלא היה צריך למלא את המקרר בקרח על מנת שיקרר. כדי לבשל היו משתמשים בפתיליות עם נפט. את החלב היו קונים ממישהו שהיה מביא את החלב בחבית פח גדולה והיה מוכר לפי מידה בכלי שהם היו מביאים היה ממלא הוא היה צועק "חלב חלב" וכך הם היו יודעים שהוא הגיע.

את הקרח היו קונים בבלוקים. המוכר היה מגיע עם פעמון וכך היו יודעים שהגיע הקרח. לא תמיד היו מספיקים לקנות כי היו צריכים לעבור המון מדרגות כדי להגיע אליו, ולפעמים סבתא לא היתה מספיקה.

חיי החברה היו נעימים, כי כולם היו טורקים וכולם יחד עוזרים אחד לשני. היה שיתוף. הדלתות היו פתוחות. היו משאירים את הילדים בבית לבד והולכים לשכנים או למשפחה.

כ- 10 שנים הם גרו  בירושלים ולאחר מכן, עברו לתל אביב בשנת 1965.

אחרי 4 שנים הם עברו לבת ים כשסבתא נעמי היתה בת 14.

 

 

הזוית האישית

תמיד תחייכי ותהיי מאושרת ותמשיכי להיות ילדה מדהימה עם מלא מלא מלא אהבה ונתינה.

מילון

איזמיר
היא עיר הנמל הראשית של טורקיה בחלקה האסיתי.

ציטוטים

”תמיד תחייכי ותהיי מאושרת ותמשיכי להיות ילדה מדהימה עם מלא מלא מלא אהבה ונתינה.“

הקשר הרב דורי