מאגר סיפורי מורשת

הילדות בקיבוץ טירת צבי

נולדתי בשנת תש"ב (1941 למניינם), בקיבוץ טירת צבי, שבע שנים לפני קום המדינה. הבית הראשון שלי היה אוהל, בו גרו הורי. הרהיטים היו "מיטת סוכנות" פשוטה, מזרונים ממולאים בקש, ארון בגדים שאבי הרכיב מארגזי תנובה, שהיו עשויים מעץ. רצפת האוהל הייתה עשויה מלוחות של עץ, אבל ברצפה הזאת היו כמה חורים, שלתוכם נפלו כל מיני חפצים. לדוגמא: הכדור שבו שיחקתי נפל לחור ברצפה. כדי להחזיר את הכדור, אבי היה צריך להזיז את ה"מיטות" ולהרים את הרצפה ולחפש את הכדור.

בהתחלה אבי עבד בייבוש ביצות שהיו באיזור, ואמי עבדה במטבח המשותף. תוך כדי כך הם חלו בקדחת או במלריה כפי שנקראה אז. זו הייתה מחלה מסוכנת, שהמאפיין אותה היה חילוף של גלי חום וקור קיצוניים וכאבי ראש חזקים. התרופה היחידה נגד המחלה נקראה "כינין" והיה קשה להשיג אותה. לאחר מכן עבר אבי לעבוד במקצוע שרכש עוד בגרמניה – מסגרות. אבי עלה בדיוק ב"תפר" שבין "ליל הבדולח" לבין תחילת מלחמת העולם השניה. הוא עצמו יחד עם אמי גורשו על ידי הגרמנים בצורה ברוטאלית לפולין, תוך כדי חילופי אש בין הגרמנים לבין משמר הגבול הפולני. הם שהו תקופה מסוימת במעברה של צריפונים ופחונים בפולין, בעיירה שנקראת ז'בונז'ין. ואחר כך הצטרפו לקבוצת חלוצים שהוקמה על ידי שליחי ההגנה מארץ ישראל, ומטרתה לעלות לארץ באופן בלתי ליגאלי.

במקצוע מסגירות אבי עבד גם כחבר הגנה. הוא היה אחראי לבניית 'סליקים' ולתחזוק הנשק שהוסתר בתוכם. עד היום ניתן לבקר בקיבוץ באחד הסליקים שאבי היה שותף להם. אני זוכר גם את החיילים הבריטים לובשי המדים וחובשי כומתה אדומה, שבאו לעיתים לביקורת בקיבוץ. אנחנו כילדים פחדנו מאוד, כי הם נחשבו בתור ה"רעים" לעומת חברי הקיבוץ הטובים.

חלקי במלחמות ישראל

מלחמת העצמאות (התש"ח, 1948)

הייתי בן 7 כשפרצה מלחמת העצמאות, גרתי יחד עם שאר ילדי הקיבוץ בבית ילדים. בקיבוץ הייתה כוננות, מפני שקיבלו הודעה מוקדמת מערבים משת"פים. לא היו מקלטים, ולכן ההוראה הייתה שכאשר ישמעו יריות על כל הילדים לרדת מהמיטות ולשכב על הרצפה. הכינו לכל ילד על הרצפה שק נקי ומכובס במקום מזרון. ואכן בשעה 12:00 בלילה נשמעו יריות, הילדים שהתעוררו העירו את שאר החברים. כולנו נשכבנו על הרצפה, והקשבנו למה שקורה בחוץ. לפי היריות ניסינו לנחש איזה אבא מהאבות יורה עכשיו. הקרב נמשך עד שעה 5:00 בבוקר ובסוף באו הגננות והמטפלות, והודיעו לכולם: "ניצחנו". הניצחון של הקיבוץ עורר הדים בכל הארץ והרים את המורל לכל היישוב היהודי.

מלחמת קדש (התשט"ז, 1956)

"מלחמת קדש" נקראה גם "מלחמת סיני" מכיוון שהמצרים פלשו לחצי האי סיני ואיימו להתקדם לגבול ישראל. בנוסף על כך הם חסמו מעבר אוניות סוחר שהגיעו במטרה להביא סחורות לאילת. מדינת ישראל פתחה בהתקפת נגד וכבשה את כל חצי האי סיני, ופתחה את המעבר לאוניות במצרי טירן. במקביל למלחמה בסיני פתחה ממלכת ירדן בירי של כתיושות, פגזים, וכדומה לעבר קיבוצים בבקעת הירדן. גם בטירת צבי נפלו פגזים. גם אנחנו בני הנוער, שהיינו בני 15-16 גויסנו לחפירת תעלות ולמילוי שקי חול.

מלחמת ששת הימים (התשכ"ז, 1967)

בשנה זו כבר הייתי במילואים. לפני המלחמה כבר היה מצב של מתח בכל מדינת ישראל וצה"ל נכנס לכוננות גבוהה. מדינות ערב איימו לפלוש לישראל, לכבוש ולהשמיד את כל המדינה. נערך גיוס חירום שהתחיל בליל שבת. כל תושבי היישוב שהיו במילואים גויסו. החטיבה שלי הייתה חטיבת שריון והציבו אותה ביער עין זיתים, ליד צפת וביריה. החטיבה שלנו נועדה לכיבוש צפון רמת הגולן, אבל אחרי שחוסיין מלך ירדן פתח במלחמה נגד ישראל, שונתה המשימה שלנו. קיבלנו פקודה לרדת מעין זיתים דרומה לכיוון ג'נין שבשומרון. כבשנו כמה כפרים ערביים. בלילה נערכנו לקרב עם חטיבת שריון ירדנית. הירדנים הותעו לחלוטין וברחו ברגל, כשהם נוטשים את הטנקים. למחרת בבוקר המשכנו לכיוון שכם. נכנסנו לעיר שכם מהכניסה המזרחית ונתקבלנו בתשועות ובשמחה. תושבי שכם חשבו שאנחנו תגבורת עיראקית. רק אחרי שהתברר להם שאנחנו כח של צה"ל, הם הסתגרו בבתים והחלו לצלוף. מפקד החטיבה שלנו איתר את ראש העיר שכם, דרש שהעיר תיכנע לפנינו ללא תנאי, ואיים בהריסת כל העיר אם לא תהיה כניעה מוחלטת. ראש העיר קיבל את דרישת הכניעה וחתם על כתב הכניעה ללא תנאי. תוך כדי ההשתלטות על שכם הועברה הידיעה מפה לאוזן "הר הבית בידינו".

משכם קיבלנו הוראה לפנות צפונה ולכבוש את הגזרה המרכזית ברמת הגולן. בסוף המלחמה התמניתי למושל הצבאי הראשון של "אל-חמה".

מלחמת יום הכיפורים (התשל"ג, 1973)

גויסנו לגזרה הדרומית והגענו לראש הגשר שבנה צה"ל על תעלת סואץ. עברנו את הגשר לצד המצרי, והשתתפנו בכיבוש המוצבים המצריים על אדמת מצרים. הנקודה הרחוקה ביותר שהגענו אליה הייתה בקילומטר ה-101 לפני קהיר. עד שנחתמה הפסקת האש עסקנו בסיור ואבטחת הגזרה. כחצי שנה שהינו במצרים, עד כשבוע לפני פסח. ואז נחתמה הפסקת האש, ורק אז עזבנו את אדמת מצרים, וחזרנו לביתינו.

מלחמת לבנון הראשונה (התשמ"ב, 1982)

שרתנו בגזרה המזרחית, באזור העיר הלבנונית "ראשייה". היינו עדים להפלת המטוס של רון ארד, וראינו את אחד מאנשי הצוות צונח.

במלחמות הבאות העברתי את השרביט לבניי שהתגייסו בינתיים לצבא ושרתו גם הם בשריון.

בעת השירות הצבאי כקצין

הזוית האישית

הרב יצחק ונבו סבג נפגשו וכתבו יחד את סיפור חייו של הרב יצחק. סיפור על התיישבות בקיבוץ, על גבורה ומסירות במלחמות ישראל, לאורך שנותיה של המדינה.