מאגר סיפורי מורשת

לאחר שאבא של סבתי שרגא, הסבא רבא שלי, נפטר, הרשתה לה אמה לחפש בספריה הגדולה שלו ולקחת משם חפץ או כל דבר אחר שאנחנו רוצים, משהו למזכרת. סבתי פנינה בחרה בכמה ספרים וביניהם ההגדה של פסח. אנו מעריכים שההגדה הזאת היא לפחות בת 70 שנה. יופייה של ההגדה מעיד על אופיו של שרגא שאהב מאוד דברים יפים אפילו אם הם היו יקרים מאוד.       

 

בכל שנה היה סבא רבא, שרגא קורא מתוך הגדה זו. מה שמיוחד בהגדה הוא שיש לה כריכת עור מיוחדת ותבליט נחושת של מפת ארץ ישראל. הגדה מעוטרת וחתומה: "בצלאל ירושלים".

 

סבא רבא שרגא עלה לארץ ישראל מפולין בשנת 1927. בהיותו ילד קטן בן 8 אביו של סבא רבא, שמואל, היה ציוני מובהק. זאת הסיבה שמשפחתו של סבא רבא עלתה לארץ לפני פרוץ מלחמת העולם ה-ראשונה וכך ניצלו חייהם. מכיוון שהיו ציונים התיישבו הוריו בצפת הנחשבת לעיר קודש. מכאן ניתן להבין את האהבה הגדולה של שרגא לארץ ישראל. ההגדה שהבאנו  מסמלת אהבה זו.

 

כאשר שרגא היה בן 13 נפטר אביו והוא יצא לעבוד כמפרנס לאמו וחמשת אחיו. שרגא עבד במסגרות ובבניין ובסוף היה קבלן עצמאי לקווי מים ואינסטלציה. הוא עבד ברחבי הארץ במקומות שונים: בקיבוצים ומושבים , בגליל, ברמת הגולן, בדרום וכן בערים גדולות כמו ירושלים .  שרגא השתתף בארגון אצ"ל (ארגון צבאי לאומי) ובתור נוטר שוטר עברי.

בשנות ה- 20 לחייו סבא רבא שרגא לא היה דמות אופיינית של אדם גלותי. מאחר והוא עלה לארץ כילד קטן ניתן לומר שהוא בעצם היה "צבר", כלומר כמו יתר ילידי הארץ. גם בגיל מבוגר הוא היה תמיד מלא שמחת חיים וצעיר ברוחו. שרגא היה איש ספר ומאוד חכם. תמיד היה יושב עם ספר עב כרס ביד או עיתון. הוא גם מאוד אהב לשחק שחמט. בנוסף  לכך הוא היה אדם ישר, טוב לב, רחב לב, מכובד ואהוב על אנשים.

 

דוגמא לרוחב ליבו הייתה נכונותו לקנות כל דבר שהילדים רצו. אני זוכרת, שיום אחד באתי לבית הורי בטבעון. שרגא לקח את אילת, אמא של טל, לטייל. כשהם חזרו ראיתי שבידיה של אילת הייתה בובת "ברבי". אז לא הכרתי את הבובה הזאת ומאוד התפלאתי לראות בובה כזאת לא רכה וגם קטנה מאוד. אבל שרגא אמר: "זה מה שהילדה רצתה."  באמת, איילת מאוד אהבה את הבובה שהייתה גם מאוד יקרה. 

 

אנשים מאוד אהבו את שרגא. כאשר סבתא רבא מרים רצתה להתקבל לעבודה ב"בנק הפועלים", שרגא ניגש לאחד מהמנהלים בבנק שהיה גם חברו, וביקש שיקבלו את מרים לעבודה. המנהל הרים טלפון ומהעבר השני של הקו שאלו אותו: אתה ממליץ? הוא ענה בחיוב. כך התקבלה מרים לעבודה. כמובן שאחר כך היא הוכיחה את עצמה ועבדה שם עד גיל פנסיה. אנשים מאוד כיבדו את שרגא. סבתא רבא מרים מספרת שכאשר היא הייתה נוסעת עם שרגא לצפת והם היו עוברים ברחוב הראשי, ממש לא נתנו להם לעבור. כל רגע היה עובר מישהו ומברך את שרגא לשלום. "זה היה כמו ללכת עם ראש ממשלה". דבר זה מראה עד כמה מכובד ואהוב היה שרגא בעיר צפת. שרגא עבד כל החיים מאוד קשה.

 

אני, סבתא של טל, המשתתפת עמו בתכנית "הקשר הרב דורי", שכותבת אתו את תיעוד הסיפור, מאוד מתרגשת כשאני מספרת זאת. בתור ילדה גדלתי בבית שלא היה חסר בו כלום. היה לנו פטיפון וגם היינו בין הראשונים שהייתה להם טלוויזיה. לשרגא היו בזמנו שתי מכוניות. שרגא עבד מאוד קשה בכדי שלילדים לא יחסר דבר.

 

הבית בצפת היה ממוקם בעיר העתיקה ברחוב חת"ם סופר. היה שער ירוק , מדרגות ודירה קטנה עם מרפסת. התקופה הייתה פעילות הפלמ"ח . הייתה עמדה על גג הבית ובטעות פוצצו את ביתם של קצלניק. נתיבה בן יהודה זצוקלל"ה סיפרה כי הפלמ"חניקים בצפת שרו את השיר "פוצצו שם את קצלניק, אי-אי-אי" על פי אותה מנגינה, ועל כך נאמר באתר הפלמ"ח:  היו שירים מיוחדים להכשרות מסוימות, או שזוהו עימן. כך השיר " ללמדך שמשפחת קצלניק התאוששה מהטראומה שגרם לה הפלמ"ח ובמקום ההרס בא הבניין.." (עממי), על חיילי הכשרה מסויימת, אשר בטעות פוצצו בצפת בית של יהודי בשם קצלניק, במקום לפוצץ בית של ערבי…

בצפת יש עד היום חנות לחומרי בניין בשם "קצלניק", ללמדך שמשפחת קצלניק התאוששה מהטראומה שגרם לה  ( מתוך "עונג שבת" חיים אנלין)החנות לחומרי בניין קיימת עד היום ושייכת לעודד קצלניק בן דודה של סבתי. לאחר הפיצוץ ניתן למשפחת קצלניק בית חלופי בצפת .  

  

 

סבתא פנינה הקטנה עם הוריה, מרים ושרגא

ושרגא הנוטר