מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשם קלרה, בעיר ליטא, בשנת 1941, בת להורים בלה וחיים בורוכוביץ ונכדה לשלמה ונחמה ולבוריס ומיתלה.

 

מגיל שנה עד גיל 5 לא ראיתי את אבי, אשר נלחם נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה. רוב המשפחה שלי נספתה בשואה ואני זוכרת שכבר בילדות הייתה לי מודעות לכך שכמעט אין לנו בני משפחה, אבל המזל הגדול שלנו היה שהיו לי ולהורים שלי חברים שהיו ממש כמו משפחה שלנו. 

 

כשהייתי בת 4 אני זוכרת שנסענו בכל כלי תחבורה אפשרי וגם ברכבת, כי ברחנו מהמלחמה. כמעט שנה שלמה נדדנו, עד שהגענו לבוכרה (היום אוזבקיסטן), שם אמי מצאה מקור פרנסה (בקושי) כדי לדאוג לקיום שלי. באותו הזמן לא היה לנו כול קשר עם אבי, כי הוא גויס לצבא האדום.

 

בגן שלמדתי בו דיברו אוזבקית וכך למדתי שפה חדשה. חלק גדול מהילדים היו פליטים ממדינות שונות, אבל בגן היינו כולנו כמו משפחה. לאחר שנגמרה המלחמה, בשנת 1946, הצליחו ההורים שלי סוף סוף להיפגש. הייתי בת 5 ואני זוכרת שהדרך למוסקבה הייתה מאוד ארוכה, עם הרבה ימים של נסיעה. המפגש שלנו עם אבי היה מאוד מאוד מרגש, והיו בו הרבה בכי, שמחה, אהבה, געגועים, חיבוקים ונשיקות.

 

ממוסקבה חזרנו לווילנה, אך באותן שנים לא הייתה שום אפשרות לעלות לארץ ישראל, או בכלל להגר למקום אחר. חיינו מאחורי מה שנקרא "מסך הברזל". לאחר שנגמרה המלחמה, התברר שכל המשפחה של אבא שלי – 7 אחים ואחיות – הושמדה ומהמשפחה של אמי שהיו 6 ילדים נשארה בחיים רק אחות אחת. אמא ואבא הפגינו חוזק כשאני הייתי בסביבה, אבל בלילה, כשחשבו שנרדמתי, הם החלו לדבר על כל המשפה שנרצחה ושהבת שלהם, כלומר אני, לעולם לא תזכה לסבא וסבתא ואז בכו.

הם החליטו שלא לדבר על השואה לידי, כדי שיהיו לי חיים רגילים ושמחים, ללא עצב. אני הייתי בחוג ריקודים, למדתי לנגן בפסנתר, עשיתי החלקה על הקרח ואהבתי לקרוא ספרים בלי הפסקה, ועד היום אני ממשיכה.

 

בשנת 1958, כשהייתי בת 17, הגיעה הזדמנות לעבור לפולין ושם לקבל אשרת עלייה לארץ ישראל, מה שהיה בלתי ניתן לעשות בליטא. כמעט שנה של מתח בלתי פוסק והמתנה, עברנו אני והורי בפולין, עד

שקיבלנו את האישור לעלות לארץ ישראל. במהלך אותה השנה גם למדתי עברית.

 

לארץ ישראל עלינו באוניה. אני זוכרת שהתקרבנו לארץ ישראל וראינו את העיר חיפה וכל האנשים באוניה מחאו כפיים, התחבקו ובכו מאושר, ואבא שלי אמר: 2000 שנה חיכינו לרגע הזה, זאת המדינה שלנו, זה הבית שלנו. מנמל חיפה שלחו אותנו ליקנעם, אבל המקום לא נראה לנו בכלל, כי זו דירת חדר ממש קטנה וצריך לזכור שבווילנה היינו מסודרים כלכלית טוב מאוד.

אני זוכרת שבאחד הימים, סמוך למועד שהגענו לארץ, נסענו לבקר קרוב משפחה של אבא, שגר בחדרה כבר משנת 1935. הורי מאוד אהבו את המקום והחליטו להישאר בחדרה. למדתי עברית באולפן הקיבוץ ואחר-כך התגייסתי לצבא ושירתי בחיל הנח"ל. לאחר השירות הצבאי למדתי שרטוט והנדסת בניין ועבדתי במשרד אדריכלים במשך 6 שנים. לאחר מכן עברתי לעבוד בעיריית חדרה במחלקת הנדסה, עד שיצאתי לפנסיה בשנת 2005.

כאמור גרנו בחדרה, בשכונת רמב"ם, שהייתה מאוכלסת בעולים חדשים, ובאותו רחוב היו כמה משפחות של תושבים ותיקים. לאחת המשפחות היה לול תרנגולות ואמי קנתה מהם ביצים. כך נפגשו המשפחות וכך בעלי ראה אותי. זה היה מפגש של בחור ישראלי יליד הארץ שהיה אז בנח"ל מוצנח, עם עולה חדשה מוילנה. 

להגיד את האמת, המעבר לישראל היה לי מאוד קשה מבחינה מנטלית, כי יש שוני רב בין התרבות והחינוך בארץ, לבין המקום ממנו הגעתי. שנתיים לאחר שהתחתנתי נולד בני הבכור אלון ואחריו נולדו רן ואסף. החיים בארץ היו טובים אבל הכאב על מות רוב המשפחה והחברים והשכנים בשואה, מלווה אותי עד היום.

 

במשך השנים עברנו במדינה תקופות צנע של מחסור במזון ובמוצרים בסיסיים, עברנו מלחמות, כאשר מלחמת יום הכיפורים הייתה הקשה ביותר עם הרבה חברים ושכנים שנהרגו ובעל שלא ראיתי 4 חודשים. לשמחתי הרבה המדינה ניצחה בכל המלחמות והתקדמה מאוד מכל הבחינות והפכה לאחת מהמדינות המתקדמות בעולם. במשך השנים ילדי התחתנו והיום יש לי 7 נכדים נפלאים. 

 

מסך הברזל: "מסך הברזל" (באנגלית Iron Curtain) הוא מונח מטאפורי שטבע וינסטון צ'רצ'יל ב-5 במרץ 1946 בנאום שנשא בפולטון שבמיזורי. הכוונה היא לקו הגבול האידאולוגי אשר חילק את אירופה לשני גושים: הגוש המזרחי הנשלט על ידי ברית המועצות, והגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית. המושג נוצר כתוצאה מהשתלטות ברית המועצות על מדינות מזרח אירופה שהתבטאה בהקמת "דמוקרטיות עממיות", והוא ביטא את הקרע בין שני הגושים ואת תחילתה של המלחמה הקרה.

 

תשע"ה