מאגר סיפורי מורשת

הדרך אל הארץ

סבתי אליס, נולדה בעיר פס שבמרוקו. היא נולדה למשפחה אמידה ובילתה את רוב שנות נעוריה במרוקו.

המסע של סבתא מתחיל בשנת 1961.

אחותה של סבתי, קותי – התחתנה. באותה תקופה הארגון היהודי במרוקו פחד שהנערות היהודיות הצעירות יתערבבו עם התרבות המוסלמית במרוקו ויתחתנו עם גברים מוסלמים, ובכך יאבדו את זהותן היהודית. הוריה של סבתי אליס מאוד רצו שהיא תינשא ליהודי ותמשיך את המורשת המשפחתית היהודית. אחותה של סבתי שכנעה אותה להצטרף אליה, בעליה לארץ. סבתי אליס לא רצתה להישאר לבד במרוקו והחליטה להצטרף אל אחותה ובעלה הטרי בדרך אל הארץ.

הארגון היהודי מאוד רצה שתהיה יותר עלייה של הצעירים והצעירות המרוקאים לארץ ולכן עזרה להם להשיג את הדרכונים וכל האישורים הנדרשים, כדי להתחיל את העלייה. סבתי הגיעה אל מפרץ גיבלרטר ושם חיכתה חודש בשל עיכובים חמורים מאוד בספינות העלייה. קיבלו אותם בצורה מאוד מכובדת שם והם יכלו לצאת לטייל באיזור גיבלרטר ולהתחבר למקום, עד הרגע שבו תגיע האפשרות להמשיך בדרך אל הארץ.

יום אחד, הגיעו נציגים של הספינות עם רשימה של עולים. סבתי הייתה ברשימה ואחותה, לא. למרות שהיא ידעה שלא בטוח תהיה עוד אפשרות לעלות שוב בגלל העיכובים, סבתי לא הסכימה בשום פנים ואופן לעלות על האונייה בלי אחותה ולהמשיך במסע הזה לבד. כמו שחזתה, לקח זמן רב עד שהגיע הסבב הבא של העלייה אך למזלה גם היא וגם אחותה היו הפעם ברשימות ויחד הן הגיעו לצרפת.

האנייה עגנה בצרפת בתקופה הכי קרה של השנה, והקור היה קשה מאוד לאליס שהגיעה ממרוקו החמה. הם שוכנו באוהלים במחנה קונדרנס. השהות באוהלים הייתה ממש בלתי נסבלת והקור המשיך לגבור. היו ימים שמרוב כפור לא היו יוצאים מהאוהלים אפילו לא כדי להביא את האוכל של אותו היום.

אליס זוכרת את אותה התקופה בתור תקופה קשה מאוד בה היא הייתה מאוד מתוסכלת והתגעגעה מאוד הביתה. אחרי בערך חודשיים באוהלים, הגיע יום אחד מכר של שתי האחיות ממרוקו. הוא ניגש אל סבתי ואמר לה שיש לה מקום אחד על הספינה ארצה. שוב סבתי הייתה צריכה להתמודד עם אותה הדילמה – יש לה אופציה לעזוב את המחנה הקפוא ואת הלינה באוהלים ולהמשיך בדרכה, אבל משמעות העזיבה הייתה להמשיך ללא אחותה.

אליס ביקשה להחזיר למכר תשובה לאחר שבוע. כל אותו השבוע היא התווכחה עם אחותה ולא ידעה מה לעשות. אחותה קותי, התחננה אליה בדמעות שתיסע, כי אי אפשר לדעת מתי תהיה האופציה הבאה שלה לנסוע וגם ככה היא נמצאת עם בעלה ולא לבד. סבתי מצד אחד גם לא רצתה לעזוב את אחותה במחנה, אבל מצד שני רצתה כל כך כבר להגיע לארץ.

אחרי שעבר השבוע, חזר אותו הבחור ושאל את סבתי מה היא החליטה. אחרי הרבה התלבטויות סבתי החליטה לעלות על האונייה ולהמשיך את המסע בלי אחותה ובעלה. לראשונה מאז עזבה את מרוקו, אליס הייתה לגמרי לבד והייתה צריכה להתמודד מעתה עם הסיטואציות הקשות של העלייה לבד.

היא עלתה על האנייה בסוף ינואר 1962. הקור היה כבד מאוד והלילות בספינה היו קשים מאוד. שיכנו את העולים בקומה התחתונה ביותר של האנייה, על יד המנועים והמחסנים של האנייה. רעשים בלתי פוסקים ונדנודי האונייה לא אפשרו לעולים אפילו לא רגע אחד של שקט. שבועות ארוכים נמשך המסע באונייה, בהם אליס חוותה קושי גדול. בנוסף לבדידות ולגעגועים לאחותה, הקור הכבד והתנאים הלא פשוטים באונייה,  אליס פחדה מאוד להגיע לארץ ולהתחיל את החיים הבוגרים לבדה. לאחר חודש בדיוק, הגיעה הספינה לנמל חיפה.

קרובי משפחתה של אליס שלא הכירה, הגיעו אל הנמל לאסוף אותה. לאחר שפגשה אותם גילו לה אותם הקרובים כי הם למעשה אחיה הגדולים ביותר שלא הכירה מעולם. בכמה הימים הראשונים אליס לא הסכימה לנסוע עם אחיה כי לא בטחה בהם, כי היא לא פגשה אותם מעולם. הם החליטו לא להכריח אותה והגיעו אליה מספר פעמים וענו לה על כל השאלות על מנת להוכיח לה שהם אכן קרובי משפחתה. בסופו של דבר היא הסכימה לנסוע איתם והיום היא אומרת שהמפגש בינה לבין אחיה, ריגש אותה עד דמעות ועודד אותה לקראת ההתמודדויות הלא פשוטות שהיא ידעה שהיא עומדת לעבור.

אליס בכמה חודשים הבאים עברה בין לאשקלון לחדרה, אצל אחיה, והחלה להסתגל אל המציאות החדשה. באותו הזמן, אחותה קותי ובעלה הגיעו ארצה, ואליס התאחדה איתה לאחר הפרידה הארוכה. בסופו של דבר, כל משפחתה של אליס הגיעה ארצה, גם הוריה וגם כל אחיה ואחיותיה. היא קיבלה דירה באשקלון מהמדינה והתחילה את החיים הבוגרים שלה בתור אזרחית במדינת ישראל. לאחר בערך שנה מעלייתה לארץ, פגשה סבתי את עמרם, מי שהיום הוא בעלה וסבא שלי.

הזוית האישית

נדב וסבתא אליס נפגשו ותיעדו את סיפורה של סבתא, בתכנית הקשר הרב-דורי בביה"ס