מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור על אבי המיוחד

במהלך השיח בתכנית
עבודה משותפת במסגרת התכנית
הדס וולברג מספרת על אביה

שמי הדס. נולדתי בקבוצת יבנה. מטבע הדברים ישנתי בבית ילדים ולא הרגשתי עם זה בעיה. אבל במסגרת תכנית הקשר הרב דורי הבנתי שהייתי מגיעה לבד, מדליקה את האורות ובודקת אם אין אף אחד מתחת למיטות. אז כנראה יש איזו "שריטה" בעניין, אבל בסך הכל אני בסדר. היינו רואים את ההורים, בעיקר את אימא, בארוחת ארבע שבאים הביתה ונפגשים ועושים שיעורי בית, נפגשים עם האחים. אני זוכרת שלפחות האח מעליי היה משגע אותי, לוקח לי דברים. אבל כן הצטרפתי לחבורה של אח שלי והחברים שלו "מחזיק המפתחות" שלהם. אהבתי מאד ספורט כנראה מגיל מאד צעיר ותמיד הייתי עם הבנים. יש לי אחות גדולה ממני בתשע שנים וכשהייתי יותר גדולה (18) הייתי עם החבר'ה שלה. המטפלות, שהחליפו את הדמות האימהית – רק שנה אחת הייתה לנו מטפלת שממש אהבנו ונקשרנו אליה. במשך יתר השנים היה ממש חסר הדמות החמה והמלטפת.

אנחנו ארבע אחים. אחותי הגדולה יהודית, כנראה הייתה בעיניי כמו אימא, דמות גדולה שאפשר להישען עליה. אחי הגדול אורי דוד (קרוי על שם שני סבים), אחי השלישי גדעון, שגם אותו קצת הערצתי והוא מאד דומה לאבא שלי, וחשבתי שבעלי יהיה כמוהו, ואני – בת הזקונים הקטנה שתמיד אימא דאגה לה. השעות שהיינו ביחד היו בעיקר בשבת. הדלקת נרות בבית, הליכה משותפת לבית הכנסת וסעודה משפחתית ביחד. בתוך כל חדר האוכל הגדול היינו אנחנו ביחד המשפחה. היה לנו שם מושג ש"אבא שלי הולך להביא את השיר": חדר האוכל היה כל כך גדול שלא שמעו מה שרים בצד השני שלו, אז היה צריך ללכת ולהביא את השיר. היה לאבא מנהג לאסוף את השאריות של הלחם ולהביא אותם לפר כדי לא לזרוק אוכל. היינו יושבים אחרי הסעודה לשיר ועוד היו מצטרפים וזו הייתה חוויה נהדרת של סעודת שבת משפחתית. בבוקר הייתה סעודה בחדר האוכל ולאט לאט מספר המשתתפים ירד ואנשים התחילו לאכול בבית. אבל אבא היה עקרוניסט ונשארנו אחרונים שעוד אכלו בחדר האוכל. חוויה של יחד עם סיפורים וחידות והמון המון מגוון ותוכן. ואימא דאגה לביציה ולסלט ולעוגת גבינה. אחר כך אבא היה לומד עם אחי גמרא ותמיד רציתי להקשיב. אבא היה פמיניסט שטען שנשים יכולות לעשות הכל, אבל הוא לא הזמין אותי ללימוד הזה. מאד אהבתי להיות בבית בשעות האלה, ותמיד החבר'ה היו שואלים למה אני לא באה. פשוט רציתי להחזיק את הזמן הזה עם המשפחה.

בבוקר היינו הולכים לטיול. היום קוראים לזה 'משק ילדים' והיו שם חיות והיינו מביאים להם שאריות אוכל. היתרון של אווזים שהם אוכלים הכל. עד היום הילדים שלנו אוהבים ללכת לבקר במשק ילדים ויש להם אהבה מיוחדת לחיות. אני מאד אוהבת טיולים וזה בעיקר מאבא. לאבא היה אוטו כי הוא היה איש ציבור שהיה נוסע להרצות בהרבה מקומות. הסוסיתא הייתה שם דבר. יש עליה הרבה סיפורים משעשעים. אני זוכרת נסיעה שנסענו לירושלים דרך צובה והיה כביש מאד מפותל ואבא היה אומר כל הזמן להסתכל על הנוף. אימא צעקה לו כל הזמן שיזהר! אבא היה אומר לכל אחד בדרך שלום, גם באוטו וגם ברגל. ואז שואל את אימא "מי זה היה?", וגם בזה נדבקתי. ועד היום אני הולכת בתל אביב ואני אומרת שלום לכל מי שאני פוגשת. אימא, שהייתה הרבה שנים אלמנה, הייתה תמיד מזמינה אליה מהאולפן ומההכשרה ומכינה עוגיות ריבה. ומזה אני גם נדבקתי ותמיד משתדלת שיהיו לנו אורחים.

אני זוכרת למרות הקיבוץ שהיו לי תפקידים בבית. הייתי עושה אבק, ומקציפה לאימא את הקצפת של עוגת הגבינה. היה סיר פלא. ואני זוכרת שהיינו עושים על הפתילייה ביצה מקושקשת. אני לא זוכרת מתי זה היה. אני לא זוכרת את ההורים שלי מתנשקים ומתחבקים או רבים. הייתה סבתא, אימא של אבא, שגרה לידנו. אבא העלה אותה לארץ ודאג לה ולבני הדודים שלה. לא דיברנו איתה כמעט כי היא ידעה רק אנגלית וגרמנית וההורים התעקשו שלא מדברים גרמנית. שיחקנו איתה רמי והיינו מבקרים אותה, אבל לא מדברים.

בבת המצווה שלי היה לי חום והייתי חולה, אז אין לי ממש זיכרון מהאירוע הזה. כשהייתי בערך בכיתה ו' ההורים שלי לקחו נערה באומנה שהייתה שנה מעלי. הסתדרנו טוב והיינו חברות והיה לנו נחמד ביחד. היה לי ספר זכרונות והיא כתבה לי "מעשה במתקן עיתונים שנשבר". בבית הספר לא היית מבריקה בלימודים, אבל בספורט הייתי דוגמא לכל התלמידים והייתי מאד גאה בעצמי כי זה היה התחום שלי. גם היום הילדים שלי ממשיכים אותי. יש לי בנות שאוהבות לרוץ במרתונים, בת שמלמדת תנועה ומחול ורוקדת מהמם. לימים היה לנו נבחרת כדורעף בליגה ארצית וזה היה החיים שלי. פעמיים בשבוע אימון ובמוצאי שבת משחק. יש לי אחיינית שהיא מאמנת כדורעף היום.

בעלי, שלמה, למד ביבנה בן ניר גלים והיה מבקר אצלנו הרבה כי הוא היה חבר טוב של אחי. ושוב הייתי "מחזיק מפתחות". אני זוכרת שהיינו נוסעים לאכול קרם-שניט. כשנפגשנו באיזו מסיבת ספורט בקיבוץ כבר הכרנו זה את זו והבנו שזהו אין הרבה התלבטויות. ועכשיו אנחנו חוגגים 45 שנה! באותו יום הוא נסע להיפרד מחברה במרכז שפירא. לאימא שלו יש חוש שישי והיא שמה לב שהמרחק של הנסיעות ברכב קצר יותר. הרגשתי אצלם ממש בית. בית עם חום, הונגרים, עם אוכל מבושל, כל מה שהיה חסר לי – קיבלתי שם. גרנו בניר גלים אחרי החתונה ואז הבנו שאנחנו רוצים משהו חדש, ועברנו לראש צורים. היה קשה להורים שלו, עד היום אנחנו מקבלים על הראש על כך שבגדנו, כי בסופו של דבר אף אחד לא נשאר במושב. בראש צורים היינו בין הראשונים. הבת שלנו הגדולה נולדה והיא הייתה הילדה של הקיבוץ ופינקו אותה מאד. כשנולדה הבת השנייה בעלי אמר "זהו! אתם לא מקלקלים לנו את הילדה". גם אנחנו נתנו את נשמתנו לקיבוץ, כמו ההורים שלנו. ההורים שלי בקבוצת יבנה וההורים של בעלי במושב. בעבודה, בועדות, באספות חברים. תמיד צריך לפעול למען הקיבוץ והחברה.

נולדו לנו עוד שתי בנות ובן ואז הבנו שאנחנו צריכים לעזוב את הקיבוץ ועברנו לאפרת. אני הייתי נשארת בקיבוץ, אבל בעלי כל פעם שהיה יוצא למילואים ומסתכל על עצמו מבחוץ שאל את עצמו 'מה אנחנו עושים, מה אנחנו עושים פה?'. עברנו לגפן ועד שיכולנו לקנות דירה לקח זמן, אז שכרנו לכמה שנים. וברוך ה' בנס הצלחנו לקנות דירה. בזכות כנראה שהיינו בין הראשונים שעזבנו את הקיבוץ וקיבלנו מענק עזיבה. ההורים של שמעון מאד עזרו וכנראה גם קיבלנו שילומים מגרמניה. החלק שמגיע לנו מהמעל שהיה לו בגרמניה. תודה לאל שנה לפני שעזבנו את הקיבוץ סיימתי ללמוד גננות והיה לי מקצוע. עבדתי כגננת בגוש ולא באפרת: בנוקדים, כפר עציון, תקוע, נוה דניאל, כרמי צור. לא רציתי להיות גננת באפרת. בראש צורים הייתי גננת במשך שנה אחת והייתי שולחת את הילדים עם שאריות של ארוחת בוקר לסוסים שהיו בקרבת מקום. יום אחד ילדה אחת נכנסה לתוך האורווה וחטפה בעיטה. הילדים באו וסיפרו ואני כמובן באתי וקראנו לאבא של הילדה והאבא החוויר כולו, אז אני נסעתי איתה לבית החולים. בשלב מאוחר יותר האימא אמרה לי: "יכולתי לתבוע אותך אבל אני לא עושה את זה כי אני כל כך אוהבת אותך!" בסך הכל אני מאד אוהבת ילדים בכל מצב, והיום שאני פנסיונרית אין יום כמעט שאני לא הולכת לגן או לבית ספר לכיתות נמוכות להגיד תהילים, לנגן חלילית, לספר סיפורים ולחלק הפתעות. במפגשים המשפחתיים כמעט תמצאו תמיד את סבתא עם הנכדים מנגנת, משחקת, רצה ומשתוללת.

גם אנחנו לקחנו ילדה באומנה למרות שאמרו לי "מה פתאום? יש לך שישה ילדים!" אבל זה מה שאנחנו יודעים לעשות. למדתי במדרשת הרובע ובאה בת שרות שאמרה שהיא עובדת עם ילדים שמתפללים שבבוקר תהיה להם משפחה וזה נכנס לי מאד ללב ולא יוצא. קיבלנו ילדה בת 15, מתבגרת, לא פשוטה והייתה לנו בת אחת בבית והיה לה מאד קשה. הבת שאלה למה לא הבאנו מישהי יותר קטנה ממנה שיוכלו לשחק ביחד. והיום בו חגגנו לה יום הולדת 30, אמרנו לה תודה שהגיעה אלינו. ואותה בת קטנה ארגנה את המסיבה, המתנות והברכות.

הילדים שלנו מפוזרים בכל הארץ מרמת הגולן, אשחר ומצפה אביב בגליל, בת ברסלבית בתל אביב, בן בירושלים ובת בנס הרים. זה משקף את הפתיחות שהם ספגו בבית. ב"ה יש לא מעט נכדים וחגגנו עכשיו חתונה לנכד שעדיין לא בן 18 ובר מצווה לנכד אחר וקנינו לראשונה תפילין. אני מרגישה שאני ממשיכה את דרכם של הורי בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידיי. למשל, אני מאוד אוהבת להקדים שלום לאנשים, אם זה בדרך שלי, אם באוטובוס או בטרמפים, אני מתעניינת בהם. וכך אני מכירה עוד אנשים חדשים. אני אוהבת להכניס אורחים אלינו הביתה כמו אימא שלי שהייתה מזמינה חבר'ה מהאולפן שבאו לקיבוץ ללמוד עברית והייתה אופה עוגיות ריבה ומשוחחת אתם, ויש בחורה (כבר סבתא) – חוה ברק, שעדיין כל שנה שולחת לנו כרטיס ברכה לראש השנה עם ספור כל משפחתה, למרות שעברו כבר 25 שנה.

אבא אהב לנקות את השירותים בקיבוץ בימי שישי, ואז בנות הנוער אמרו לו: "צוריאל, אנחנו ממש מתביישות שאתה מנקה!" ואבא היה עונה: "זאת מצווה שכתובה בתורה: "וניקית את מחנך"" וגם אני מנקה בכל מקום שאני רואה לכלוך, אוספת ניירות כמו שאבא היה אוסף. אבא היה מזכיר לי לברך לאט, במתינות (לא לבלוע את המילים וגם אני משתדלת לברך לאט כל מילה וללמד את נכדיי, את הילדים בגן, ולהגיד ברכות ואמן בקול. אבא אמר שאין צורך לשים אבנים על הקברים. גם אני משתדלת לא ללכת לבית קברות. אבא אהב מאוד בע"ח, וגם הילדים שלי, אם מגיעים לקיבוץ יבנה, לניר גלים, הולכים לבקר ברפת, וגם במשק ילדים, שיש שמה כל מיני חיות. אבא היה מקפיד בקיבוץ לכבות אורות, וגם אנחנו בקיבוץ ראש צורים הקפדנו לכבות אורות במקומות ציבוריים.

כששואלים אותי למה כולם עברו מהקיבוץ, אני עונה שכל האחים שלי ואני ממשיכים את דרכם של הורי עם העקרונות של ההורים וגם ילדיי שנמצאים בהרבה מקומות, ממשיכים את דרכם של הוריי בעיסוקיהם ובהתנהגות שלהם. באכפתיות לכל מיני אנשים חלשים, בודדים, נזקקים, הכנסת האורחים שלהם, התרומה לכלל, האהבה ללימוד התורה, ויש לנו גם בנות שאוהבות לקרוא במגילת אסתר. יש לנו בת שאוהבת לקרוא בתורה, ואפילו נכדה שכבר לומדת לקרוא את הפרשת בת- מצווה שלה לעוד שנתיים. ולפי הסיפורים, אבי רצה להעלות אותי לתורה (אני לא זוכרת שעליתי אבל כך היו הסיפורים). אני מאוד ספורטאית ואהבתי מאוד אתלטיקה וכדורעף. הייתה לנו מסיבת ספורט ואבא הנחה אותה, ואני זוכרת שהוא ציטט מהרמב"ם: "נפש בריאה בגוף בריא" ובאותו אירוע הגיע חבר טוב של אחי. נפגשנו, ומיד הבנו שהוא יהיה בעלי (אחי אהב לבקר אותו במושב ואני הייתי נוסעת איתו, אז הכרנו לפני).

הפתיחות שלי להכיר אנשים מביאה אותי להגיע לאירועים שונים למשל: הייתי השבוע בכנס גדול של נשים. רובן חרדיות ולא הפריע לי, ורקדנו ושרנו בקולי קולות עם הרבה התרגשות, ובלי בושה. גם אני שומרת על קשרים עם בנות חילוניות מהצבא ומלימודיי בסמינר הקיבוצי לגננות, כמו אבא שהיה לו חשוב מאוד להיות בקשר גם עם קיבוצים חילוניים והיה נוסע לשוחח עם קיבוצים חילוניים. לפני כחצי שנה ראיינתי איש קיבוץ עין גב שזוכר את אבי מגיל מאוד צעיר וממש מעריץ את אבי. הילדים שלנו גרים בישובים מעורבים של דתיים וחילוניים ביחד, וגם זה סוג של המשך דרכו.

אבא לעולם לא השקיע או אפילו זלזל במראה החיצוני והיה הולך עם בגדים "זרוקים". גם אני עד שעזבתי את הקיבוץ אהבתי ללכת עם בגדים גדולים, ואז באה חברה ואמרה לי: 'עכשיו צריך להתלבש יותר מכובד'.  ומאז אני יותר מקפידה על לבושי המסודר יותר. אבא היה רואה אנשים במצוקה ומנחם אותם ומחמיא להם, וגם אני רואה כל מני אנשים עם קשיים, ומנסה לעזור להם.

לאבא היו תפקידים מיוחדים בקיבוץ: מזכיר פנים, אחראי על חיילים בקיבוץ הדתי, מורה ליהדות, אחראי הביטחון בכל המועצה האזורית. אני זוכרת שבמלחמת יום כיפור כבר היו שמועות שכמה מחיילי הקיבוץ נהרגו. לא ידענו מי, ואבא היה מאוד מודאג. למחרת בבוקר בי"ח תשרי, חול המועד סוכות, פגשתי את את אבא בבוקר והוא לא הרגיש טוב, אמר שהוא הולך הביתה לנוח, ומאז לא קם. אבא היה מודיע למשפחות שבניהן נפלו במלחמה וה' חסך ממנו את הצער הזה.

השאיפה שלי היום לכתוב ספר שילדיי ונכדיי יכירו מי היו הורי וילכו בדרכיהם. יש ספר מאמרים של אבא שלי הנקרא "בתוך הזרם ונגדו" עם מאמרים שאבא כתב בכל מיני תחומים. יש חוברת על אימא וגם הייתה הצגה על אבא שלי. ראיינתי הרבה אנשים על אבי עבור הספר, ולמדתי עליו עוד הרבה דברים שלא ידעתי. אבא שלי היה נוסע במיוחד לצומת להביא חיילים לכל מיני ישובים באזור. וכך היה אוהב לדבר איתם וליצור איתם קשרים (בקיבוץ לא היה לאנשים אוטו אבל לאבא היה בגלל עיסוקיו הרבים).

אירוע משמח בחיים

האירוע המשמח שלי הוא שנולדו לי שבעה ילדים וכולם נשואים עם ילדים. שש בנות ובן. הבן האחרון. כולם בעלי השכלה אקדמאית. מפוזרים בארץ, ואחת בחו"ל. אחת לכמה זמן אני נוסעת אליה, נהנית מהנכדים. בארץ אני מבקרת את הנכדים והנכדים באים לבקר, אני נוסעת לטקסים שלהם בצבא, ובאוניברסיטה. נהנית לבלות עם הילדים והנכדים שלי בכל מיני מקומות. חגים, שבתות, ימי הולדת, בר- מצוה, בת- מצווה, יוצאת איתם לאכול במסעדות, הצגות, סורגת לנכדות, רוקמת, מפסלת, תופרת, קוראת הרבה ספרים, יש לי קושי רב בלימוד השפה האנגלית. יצאתי לטיולים רבים בעולם, נהניתי מהנופים, המים המרובים. היום אני ממלאת את הזמן שלי בכל מיני דברים שלא הספקתי כשהייתי צעירה.

עץ המשפחה שלי

תמונה 1

אקרוסטיכון: 

הדס הוא ריחני ואני אוהבת מאד להריח צמחים ופירות

דסי בשבילי הייתה דמות לחקוי ואימא שלי קראה לי בשם חיבה דסי ואחי קורא לי היום דוסי

סמך הוא כמו עיגול ואני מרגישה שאני בחיי מאד לא מרובעת ואולי מאד עגולה ומשתלבת בכל מיני מסגרות

הזוית האישית

הדס וולברג השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר עשה חייל באפרתה, התשע"ט.

הדס במסגרת התכנית 

תמונה 2

מילון

סוסיתא
סוסיתא היא מכונית שיוצרה על ידי יצרנית הרכב הישראלית "אוטוקרס" תחילה בחיפה ובהמשך בטירת כרמל, דגמי סוסיתא יוצרו בין השנים 1960–1978. "סוסיתא" יוצרה בתצורות: סטיישן, מסחרית וטנדר. באוגוסט 1978 יוצרה הסוסיתא האחרונה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אבא היה עקרוניסט ונשארנו אחרונים שעוד אכלו בחדר האוכל בקיבוץ“

”היתרון של אווזים שהם אוכלים הכל“

הקשר הרב דורי