מאגר סיפורי מורשת

סבי, יצחק (איציק) אופק נולד בשנת 1933 בבגדד וגדל שם עד עלייתו לארץ בשנת 1951. הוא מספר שהוא ואחיו היו מאוד עצמאיים, מאוד פעילים, ומאוד אמיצים. "לא פחדנו בכלל ולא היינו תלויים בהורים שלנו". הוא סיפר לי שני סיפורים שהראו לי למה הוא התכוון.

פעם אחת כשהייתי בסביבות גיל עשר הדלת של הבית שלנו הייתה פתוחה, אז אני פשוט יצאתי מהבית והתחלתי להסתובב ברחוב. עברתי ממקום למקום, מחנות לחנות והתבוננתי בכל בעלי המקצועות. הסתכלתי על איך שהנגר מנסר ומרכיב וזה סקרן אותי מאוד.

אחרי קצת זמן שאני הסתובבתי, לא מצאתי את דרכי הביתה. אז התחלתי לבכות ואנשים שעברו שאלו אותי מה קרה וסיפרתי להם, אבל לא ידעתי להגיד איפה הבית שלי. הם החליטו לקחת אותי לתחנת המשטרה ושם השוטרים שמרו עלי. השוטרים הציעו לי ענבים ופיתות, אבל לא הסכמתי לאכול.

בינתיים ההורים שלי חיפשו אותי בכל העיר, עד שאחד מהאנשים שעזרו לי, אמר  להם שאני בתחנת המשטרה. הורי רצו לתחנת המשטרה, ושם השוטרים שאלו אותם כיצד הם יכולים לוודא שהם באמת ההורים שלי. הורי אמרו שיש לי נקודה חומה על כתף ימין. השוטרים בדקו וכשהם ראו שזה נכון הם נתנו להם לקחת אותי הביתה.

ההורים שלי שילמו לשוטרים על זה שהם שמרו עלי וסוף סוף חזרתי הביתה.

בדרך הביתה הורי לא הביעו כעס ולא שאלו אותי שאלות. העיקר היה שהם קיבלו אותי בחזרה.

הסיפור השני – "איפה הייתם?" אני ואחי נוסעים לעיירה מוסלמית והורינו בבית דואגים

כשאני ואח שלי פרדי היינו בגיל 12(בערך), החלטנו לנסוע לעיירה מוסלמית אחת צפונית לבגדד שנקראת באקובה. העיירה יושבת על יד נחל שמתחבר לחידקל. אנחנו נסענו לשם ברכבת, אני לא זוכר שקנינו כרטיסים או איך בכלל ידענו לקנות כרטיסים, אבל אני כן זוכר שהיינו ברכבת (אז מן הסתם קנינו כרטיסים).

הגענו לשם והלכנו לשוק. קנינו כל מיני דברים טובים וישבנו על יד הנחל ואכלנו. זה היה מאוד מעניין ויפה.

בינתיים בבית ההורים עשו מהומה גדולה מפני שהם לא מצאו אותנו. אנחנו הגענו הביתה אחרי יום שלם שלא ידעו איפה אנחנו והורינו שאלו: "איפה הייתם".

ענינו: "בבאקובה", והם אמרו: "אה". זה היה הסוף של זה.

אבל עכשיו אחרי חמישים או יותר שנה, באקובה נהייתה עיר גדולה ובחדשות אני ואחי כל הזמן שומעים שיש שם פיצוצים וזה כואב לנו מאוד.

הזוית האישית

תכנית "הקשר הרב דורי" נתנה לי הזדמנות ללמוד על סבי ועל סבתי הרבה דברים, וזה היה מאוד מעניין. סבי מספר לי סיפורים כל הזמן על ילדותו, אבל עדיין יש חלק גדול מאוד שהוא לא סיפר לי. העבודה הזו אפשרה לי לשמוע יותר סיפורים כאלה ויותר לעומק.