מאגר סיפורי מורשת

חבר בתנועת נוער העובד והלומד

כבר בכיתה ה' הצטרפתי לתנועת הנוער. תנועת הנוער אופיינה בפעילות חינוכית ופעולות לימודיות רבות.  פעולות על ארץ ישראל, משחקי חברה, קישוט, החזקת הקן ע"י שטיפה וניקיון, מסעות וטיולים להכרת הארץ. בחופשים היינו יוצאים למחנות קיץ ביערות שבהם למדנו לבצע קשרים בחבלים ובניית מתקנים ע"י סנדות. בנינו מגדלי שמירה ומתקני ספורט כמו ערסלים וכמובן שבנינו גם אוהלים שבהם ישנו בכל תקופת המחנה. התנאים במחנה היו יותר קשים ומחשלים מאשר בבית. הייתה ברזייה אחת ארוכה שבבוקר כולם היו קמים ומצחצחים שיניים יחד, המקלחות היו משותפות לכל הבנים יחד ולבנות בנפרד. יש לציין שמים חמים לא היו, התרחצנו במים קרים. בלילה היינו מדליקים מדורה כדי להתחמם ולאורה שרנו שירי תנועה.

אחת הפעולות שזכורות לי זה א"ש לילה (אימוני שדה, צורת התנהגות בלילה בתנועה שקטה ומשמעת לילה תוך כדי ניווט בעזרת הכוכבים). המשחק היה שקבוצה אחת הייתה צריכה להתגנב למחנה של הקבוצה השנייה מבלי שהיא תרגיש, ואז, אם אחד החניכים היה מצליח לחדור לתוך המעגל של הקבוצה השנייה, הקבוצה שלו הייתה מנצחת.

תנאי השדה והמחייה ביערות חישלו את הנוער לחיות בתנאים קשים ולהתמודד עם הקור והחום ובקיצור לא להיות מפונקים. לימים הפכתי להיות מדריך בתנועת הנוער שבה גדלתי ואת כל מה שלמדתי העברתי לחניכים הצעירים שהגיעו לתנועה. המטרה הייתה להביא כמה שיותר חניכים לתנועת הנוער באמצעות גירויים של פעולות מעניינות שהנוער הכין.

הייתה לי קבוצה של יותר ממאה חניכים (מפני שאהבו את הפעולות שהכנתי). מאוד אהבתי את החניכים ולא ויתרתי על אף פעולה מכל סיבה שתהיה. לא רציתי לאכזב את החניכים בכך שלא אגיע לפעולה.

"הקן", כך נקרא המבנה שבו נערכו הפעולות, היה מרוחק מביתי כ-12 קילומטרים ואת ההליכה עשיתי ברגל ולאחר מכן ברכיבה על האופניים. לימים נסעתי לפעולות על וספה, קטנוע, שאבי מרדכי קנה לי בגיל שש עשרה.

המטרה בסופה של הדרך הייתה הדרך התנועתית והגשמת המטרה שהיא להצטרף או לקיבוצים קיימים או להקים היאחזויות נחל, שמטרתן להקים בסיס להתיישבות קיבוצית חדשה. אהבתי מאוד להשתתף בפעולות. נהגתי ללכת בשמחה לפעולה  וחיכיתי בקוצר רוח לפעולה הבאה שם.

במקביל להדרכה הייתי גם חבר בקבוצה של בני גילי. בגיל שבע עשרה, לקראת ההגשמה לדרך החדשה, צורפו מספר קבוצות ממספר קינים שונים בארץ. סבתא הייתה חברה בתנועת קן יד אליהו ובפעילות המשותפת שם הכרתי אותה ומאז לא נפרדנו. הקיבוץ שאליו היינו צריכים להצטרף היה קיבוץ עין גב בכנרת והיאחזות שהקמנו ברמת הגולן נקראה נחל גולן. בקיבוץ ניהלנו חיי עבודה, כל אחד בענף אחר, שם היינו אמורים ללמוד איך מנהלים יישוב חדש. אני נבחרתי למרכז הגרעין.

בצבא

האוהלים במחנה שמונים היו מופרדים מהבנים והבנות. פעם אחת סבתא יצאה לסדרת אימונים מחוץ למחנה, ואני שהתגעגעתי אליה נורא ברחתי מהמחנה בלילה והלכתי לבקר אותה. בדרך עצרתי טרמפ והמפקד שלי היה על הטרמפ ולך תסביר לו למה אני נוסע בלילה. כמובן שזה הגיע עד למג"ד ששם הוחלט שהעונש שלי יהיה שלא אצא לקורס צניחה.

…ואז התנהלה מלחמה בין "המ"פ" לבין המג"ד בטענה שאני אמור להיות מומלץ להיות חניך מצטיין של כל הפלוגה.

אני, אופיינתי בדרך כלל בפה גדול שלא ידע להיות בשקט. כאשר קיבלנו בפעם הראשונה את הנשק הודיעו לנו שאסור לדרוך אותו, אבל כמובן שלקחתי את הנשק ודרכתי אותו. העונש שקיבלתי היה לכתוב חיבור שאסור לדרוך.

סבתא, שהייתה מעבר לגדר, העבירה לי חיבור שהיא כתבה על כל מה שאסור לדרוך, על הדשא, על גינת ירק, ועוד דברים שאסור לדרוך עליהם. החיבור הוקרא לפני כל המחלקה שהתגלגלה מצחוק ואני קיבלתי עונש תרגול נוסף בלילה שכלל ריצה לאורך הבסיס.

לא היה לילה שלא הייתי מככב בו. כתוצאה מכך הכושר הגופני שלי השתפר ובאחת הפעמים המ"כ התגרה בי ועודד אותי לסיבובים נוספים עד שהמ"כ נפל באפיסת כוחות.  חיילי המחלקה סחבו אותו על הידיים וזה הפך לסיפור היום שלמחרת.

היו פעמים שבהם המ"כ השאיר אותי לעונש "שעון לילה" (מציירים שעון מאבנים על האדמה וכל רבע שעה צריך להזיז את המחוגים בשעון, כך שהחייל לא יוכל ללכת לישון).

על אף שהייתי שובב הייתי חייל מצטיין ואף קיבלתי אות הצטיינות פלוגתית.

הדור שנולד לתת

כשסבא שירת בהיאחזות נח"ל גולן, ביום הוא היה רועה צאן ובלילה עסק בפעולות צבאיות וביטחוניות. באחד הימים כשיצא עם הכבשים למרעה, נרדם כי היה עייף מהפעילות הביטחונית הלילית. כשהתעורר, נוכח לדעת כי כל הכבשים נעלמו. מסתבר שסיור טנקים שעבר בשטח, הבריח אותם לכל עבר וחלקם נכנסו לשדה מוקשים. סבא, בעזרת חבריו יצאו לאסוף את הכבשים האבודות לאחר מאמצים רבים הצליחו במשימה.

בשלב מסוים, עזב סבא את הנח"ל והצטרף לצנחנים. באחת מהצניחות נפצע ושבר את הירך. הוא אושפז בבית החולים למשך שמונה חודשים כשהוא נתון בגבס מכף רגל ועד חזה. בעקבות הפציעה שוחרר סבא מהצבא. לאחר שנה של שיקום, רצה סבא לחזור לשירות הצבאי אך נענה בשלילה ולכן הוא התנדב לשירות מילואים. לאחר תקופה נוספת ניסה סבא זוהר להעלות את הפרופיל הצבאי שלו על מנת שיוכל לשוב לשורות הצבא ולהיות חייל מן המניין. בשיחה עם הרופא הצבאי, שכנע אותו שייצא לרוץ אתו ויבדוק את כשירותו הגופנית. לאחר שהרופא השתכנע כי סבא אכן כשיר, הציב אותו במחלקת סיור של חיל השריון. מאוחר יותר השתתף סבא גם במלחמת יום כיפור.

אני מאד גאה בסבא שלי.

מצטט את סבא:

בראייה לאחור, הדור שגדל עם קום המדינה, נולד כדי לתת והרגיש שייכות ונתינה. פעם חשבנו מה אפשר לתת למדינה? לעומת זאת, היום חושבים מה אפשר לקבל מהמדינה?

פעם היה קניידלך, מיידלך, רוגעלך… היום זה ביסלי, קינלי …

אני תקווה שהחברה שלנו תדע להעריך את מה שנתנו לה על מגש של כסף ושהדור הבא ישמור ויתרום כדי להעביר זאת לדורות הבאים.

הזוית האישית

סבא זוהר – התכנית נתנה לי פרספקטיבה שלא מובנת מאליה, לראות את הבדלי הדורות ואת הידע בין הסבא לבין הנכד. לפעמים נדמה שכולנו יודעים אחד על השני וכולנו מדברים על הכול. המפגשים יצרו זמן איכות שבו יצרנו דו-שיח וסיפור של הסב לנכדו. לפעמים היה תמוה עד כמה הפער בידע הוא גדול. אני שמח שניתנה לי ההזדמנות לזמן איכות זה, כמו שנכדי למד להכירני, למדתי להכיר תכונות נהדרות בנכדי. אז תודה!

עמית – אני גאה שזכיתי להיות הנכד הבכור שהעניק את התואר "סבא וסבתא" להורי אמי ולהורי אבי. במהלך התכנית הרגשתי שנפתח לי בלב פתח חדש להיכרות של צד שונה בסבא שלי, צד יותר מעניין ועמוק. כשאני נמצא אצל סבא וסבתא עם כל הנכדים האחרים, אני לא מרגיש פתיחות רבה עם סבא, אך לעומת זאת ה"ביחד" הזה אפשר לנו להיות פתוחים יותר אחד אל השני ולהיות גלויים יותר באופי. אני מודה על ההזדמנות המיוחדת הזו שניתנה לי. התכנית הייתה ברובה אני וסבא בפרטיות וביתר הזמן הייתה עם כל שאר הסבים והנכדים. לדעתי התכנית מאפשרת לכל הסבים להיות יותר קשורים לנכדים שלהם ולהיות יותר יחד איתם.