מאגר סיפורי מורשת

היה לנו בית פרטי עם שני חדרים גדולים. המקלחת הייתה בחצר ואני זוכרת את הטאבון, דיר עיזים, לול תרנגולות ושובך יונים. בחצר גידלנו ירקות לפי העונה ובקיץ אני זוכרת את שורות התירס הארוכות ואת עצמי מסתתרת בתוכן וקוראת ללא הפרעה ספרים.

בילדותי לא היה מקרר חשמלי. לכל משפחה היה מקרר ומוכר הקרח היה עובר ברחוב פעם ביום. כל משפחה הייתה מזמינה את גודל הקרח לפי גודל המקרר שברשותה. את הכביסה היו מכבסים בחצר. היו מבעירים עצים, עליהם היו שמים דוד מים לתוך הדוד היו מכניסים את הלבנים, סדינים, מגבות, מרתיחים את הכביסה עם פתיתי סבון. שופכים את הכביסה הרותחת לתוך הפיילה (מעין גיגית גדולה שטוחה), מכבסים עם הקרש כביסה עשוי אלומיניום ואחר כך שוטפים את הכביסה במים נקיים באותה פיילה.

כאשר הייתי בגיל 5 התחילה תקופת הצנע. המדינה הייתה בת 6 שנים בלבד. הרבה עולים הגיעו לארץ מכל תפוצות תבל. אחת לחודש כל משפחה קבלה תלושי מזון לפי גודל המשפחה. בתלושים היינו מקבלים קמח, סוכר, שמן, מרגרינה. הדבר שהכי חיכיתי לו היה שוקולד. אמי הייתה קונה 50 ק"ג סוכר בשק לבן (בד ערבי) על מנת לחסוך עלויות. את השק הייתה מכבסת והוא היה משמש לציפית לכרית. אם הייתה מחברת כמה שקים ביחד קיבלנו סדין.

זכורות לי המקלחות לקראת שבת. היו מחממים מים בדוד גדול ובמקלחת מחוממת בתנור נפט, היינו מתקלחים  לא ישירות מהטוש אלא ממים בקופסא שהייתה אמי רוחצת אותי. אם נדבקנו בכינים היו מכינים בקערה שמן חומץ ונפט חופפים היטב את השיער מכסים במטפחת ובבוקר הייתה אימי מסרקת אותי במסרק סמיך ושוב חופפת בסבון שלא יהיה ריח נפט (לפי זיכרוני לא היה שמפו). כך היינו מתפטרים לתקופה ארוכה מהכינים.

למרות העוני הרב שהיה מנת חלקנו באותה תקופה, השמחה  הייתה גדולה והאושר היה רב. היינו ילדים שמחים, אף פעם לא התלוננו ולא קיטרנו.

לאבי ז"ל קראו מורי יששכר בן סעדיה שרעבי (בתימנית נקרא שוקר בן סעיד) אבי היה מורי, תוקע בשופר, מוהל, חזן בית הכנסת, שוחט, ומנקר את החלק מן הפרה שצריך להכשירו. למרות זאת הוא עבד לפרנסתו כגנן במכון ויצמן ברחובות. לעבודתו היה רוכב  על אופניים ואף אחד מהילדים לא העז לרכב עליהם כי זה היה כלי התחבורה שלו.

זיכרון חזק מאבי הוא לימוד התורה שלו כל רגע פנוי הוא היה עוסק בתורה הקדושה.  ביתנו היה מלא בספרים קדושים, אבי קנה עוד ועוד למרות שכסף רב כאמור לא היה. האווירה בבית הייתה אווירה של קדושה. בתקופתי היה מקובל לקנות עופות חיים ואבי היה שוחט לכל השכונה, היו מורטים את הנוצות, מכשירים את העופות בבית, דבר שכלל לא מקובל כיום. אחת התכונות המיוחדות שלו היה קולו הערב והמרגש בתפילה. אני  זוכרת בימים הנוראים תפילתו הייתה גורמת לכל הציבור לבכות ולהתרגש.

לאמי ז"ל  קראו איילה בת חיים ורינה (בתימנית ג'אזל בת ר'ניה) אמי הייתה עקרת בית כי גדלנו שמונה אחים בבית. אילו כל הלידות של אמי היו מוצלחות היינו בעצם שמונה-עשר ילדים. אמי הפילה 6 פעמים ובנוסף לכך  ארבעה ילדים  נפטרו בין הגילים חודש-ארבע. זה מוביל אותי לתכונה העיקרית הבולטת בה. צניעות רבה. אמי לבשה מכנסיים תימניים עם רקמה מתחת לשמלה וחבשה לראשה שתי מטפחות ראש. כמו כן לאימי הייתה אמונה עזה בבורא עולם.

אמי הייתה פעילה חברתית דומיננטית. היו לה הרבה חברות והיא גייסה אותן גם לפעילות פוליטית למפלגה הדתית לאומית. כאשר אוטובוס נכנס לשכונה (מרמורק ברחובות) עוד בטרם יצאה השבת, היא לא ויתרה ולחמה עוד חורמה שהתחבורה הציבורית תחל רק בצאת השבת.

אמי הייתה חרוצה מאד בחגים הייתה אופה לחם ביתי בטבון מלאווח,פיתות וסלוף. למרות הקשיים הכלכליים הורי לא פנו למחלקת הסעד מה שהיום נקרא המחלקה לשירותים חברתיים. היא דאגה שכולנו נלמד מעבר לתיכון. מעניין לדעת (אין לי תשובה לכך עד היום) אך אמי בחרה לכולנו מסלול לימודים בסמינר למורים. אכן אחי השני ואנוכי הגענו לתפקיד ניהול בי"ס.

לרגל נישואי קיבלתי מאמי פתיליה שהייתה בוערת בעזרת נפט. עליה הייתי שמה את המייחם בשבת. (כמובן לא מיחם חשמלי). עד היום הפתילייה נמצאת אצלי מעל ארונות המטבח. החלוק הראשון שאימי קנתה לי לנדוניה נמצא בארון, איני מסוגלת לזרוק אותו.

תכנית הקשר הרב דורי הנה רעיון מצויין, הרעיון לאפשר זמן איכות עם נכדתי, לשתף אותה בסיפור קורות חיי, משחר נעוריי ובשורשיי. התכנית העמיקה את הקשר בינינו.

מכון ויצמן: "הוא מכון מחקר העוסק בתחומי מדעי הטבע והמתמטיקה שנמצא ברחובות שבישראל. כמו כן, המכון משמש כמוסד אוניברסיטאי, "מדרשת פיינברג", המקבל תלמידים ללימודים אקדמיים לתואר שני ושלישי (דוקטור)."

תשע"ה