מאגר סיפורי מורשת

אבא של שושנה נבון (ליפשיץ) נולד באוקרינה בחרסון (1976-1899). בגיל 6 הוא עלה לארץ. הוא היה בוגר גמנסיה הרצליה ושירת במלחמת העולם הראשונה בצבא הבריטי. אחיו הגדול נקרא לשרת בצבא הטורקי. הבריחו אותו מהארץ כדי שלא ישרת בצבא הטורקי והסבים שלי שלמו כופר לרשות הטורקית על זה שהבן שלהם לא שירת בצבא הטורקי.

 

אחרי מלחמת העולם הראשונה הרבה אנשים ירדו מנכסיהם עקב פורעים. ערבים וטורקים שנסוגו פרצו לעסקים ושדדו מכל הבה ליד. לאחר הכיבוש של גנרל אלנבי בעזרת מחתרת ני"לי חזרו כל היהודים שהוגלו מהארץ ואז התברר האסון, שנשארו ללא רכוש. סבא שלי פתח מאפייה שאפתה לחם לבן לקצונה הבריטית ומהרווחים של המאפייה. הוא פתח מטבח שם הוא סיפק מזון לאנשים שבאו לאכול, אולם היו משפחות שהתביישו לבוא לאכול. במקום סבי היה שולח את אבי, את אחיו ואחיותיו, והם היו מביאים את האוכל לביתם עם פחמים, שעם הפחמים היו מחממים את האוכל ואת הבית עם פחם.

 

כשהצבא הבריטי התיישב טוב בארץ התחילו להתנהג אל היהודים כאל אזרחים מדרגה מינוס ג ואז התארגנו בארץ מחתרות שונות, שהגדולה ביניהם הייתה ה"הגנה". הייתה בעיה של נשק, ניסו לגנוב מהמשטרה והצבא  אבל זה לא היה קל ואז סבי קנה את אונייה הראשונה שהלכה מתחת לדגל עברי. קראו לה החלוץ ואבי היה הקפטן שלה. היא העבירה סחורות בתפזורת, בצל ותפוחי אדמה ממצרים, ומתחת לסחורה הזאת היה מוסתר נשק עבור ההגנה. 

 

ב- 1936 החלו המאורעות. נרצחו הרבה יהודים ביפו ותל אביב, כבר לא הרגשנו בטוחים כל כך להסתובב בתל אביב. בסוף 1938 התחילו להריח מלחמה ואנשים התחילו לאגור מזון. היינו בארץ 250.000 יהודים כי לא נתנו ליהודים להיכנס לארץ.

 

היות ובארץ לא היו כבישים כמו היום והתחבורה הייתה קצת קשה, לאבי הובטח שיישאר מדריך ראשי בסרפנד שהיא צריפין של היום .זה היה מחנה בריטי גדול מאוד לכן נאלצנו לעזוב את תל אביב ולעבור למקום שנראה בעיני כמו מדבר. המקום היום הוא מקום פורח בשם ראשון לציון. אז בזמנו היה כביש שנסעו בו משאיות צבא. אז לא היו מדרכות, היו קוצים משני צדי הכביש, וללכת משם לבית הספר המרחק היה 3 ק"מ. היות והילדים של המושבה היו "סנובים" והילדה מתל אביב היתה נראית להם מוזרה, משום שהייתי תמיד אומרת "שבתל אביב הכול טוב יותר והכול יפה יותר, יש מדרכות וחנויות בכל מקום, בתל אביב יש נמל, יש גינות, וכאן אין כלום" לכן לא הייתי אהובה על ילדי התפנוקים של המושבה. כך גם לא היו לי חברים וחברות וכל הזמן התגעגעתי חזרה לתל אביב, לבית הספר שלי ולחברים ולחברות שנשארו בתל אביב, למורה שלי ששמה היה רחל צברי.

 

התגעגעתי לחיי המשפחה שלנו, של אבא, אמא, לאחי ולאחותי. בלילה הייתי תמיד חולמת על הנמל והים, על המנופים הגדולים, על הסירות שיצאו ללב ים כדי לפרוק סחורה. לעיתים הייתי יושבת באחת מהסירות וזה היה מחזיר אותי לתל אביב האהובה שלי וזה נתן לי את כל הכוח לגור במקום שלפי דעתי אז היה מקום שכוח אל. לא התחברתי אל הילדים והאנשים. היה רק מורה אחד שחיבבתי מאוד, ששמו היה נפתלי ידלין. בזכותו הצלחתי להחזיק מעמד.

 

לאחר זמן מסוים התקבלתי לבן שמן, שם היו חיים אחרים. למחנך שלי קראו ס.יזהר. שמו היה יזהר סמילנסקי, הסופר הידוע. הוא גילה בי כשרון כתיבה ופיתח אותו. בערבים היינו הולכים ליער לאמוני נשק. לא רחוק מבן שמן היה מחנה בריטי גדול בשם בית נבללה. זאת אומרת שהאימונים היו חייבים להיות סודיים ביותר. בלילות היינו יוצאים לשמירה.

 

כך חיי נמשכו עד שנת 1945, שבה נגמרה מלחמת העולם השנייה ואבי חזר מהשבי הגרמני וחזרתי לזמן קצר הביתה. בזמן הקצר הזה יצאנו להדביק כרוזים מטעם ההגנה שקראו להם החומה. יצאנו זוגות בדרך כלל בן ובת. אני החזקתי את דלי הדבק ומברשת והבן החזיק את הכרוזים. מצד שני הלך מאבטח כדי להזהיר אותנו מפני משטרה בריטית. כנראה שהמאבטח חלם וממולנו הגיעו שני שוטרים. לא איבדתי את העשתונות. השוטר שהיה ממולי מרחתי לו דבק על הפנים עם המברשת ולקחתי כרוז והדבקתי לו על הפנים ולשני הלבשתי את הדלי עם הדבק על הראש. זרקנו את הכרוזים ונכנסנו לחדר מדרגות ברחוב נחלת בנימין בתל אביב, שם הבתים צמודים אחד לשני. עלינו לגג וקפצנו מגג אחד לשני. ירדנו קרוב לשוק הכרמל ומשם רצנו לכרם התימנים, שרוב האנשים היו שייכים לאצ"ל.

 

דפקנו על דלת וסיפרנו מה קרה לנו. משכו אותנו פנימה, אמרו לנו לשבת על השטיח בחדר, זרקו לנו שתי חולצות טריקו ישנות וכל המשפחה הגיעה לחדר. כולם ישבו מסביב לשטיח ואם המשפחה הגישה מגש גדול עם חומוס סלטים ופיתות וכולנו אכלנו עם הידיים ונשארנו לישון שם על השטיח כי היה עוצר והיה אסור להסתובב ברחובות כי הבריטים המסתובבים עם משוריינים והיו יורים בכל מי שיצא לרחוב.

 

ערב אחד יצאנו להוריד עולים מאוניה שהייתה בתל אביב. הורדנו אנשים וילדים והצלחנו לפזר אותם. קצת לפני שנכנס העוצר הצלחנו לברוח, אבל חברה אחת שלנו שלא הצליחה להיכנס הביתה נורתה ונהרגה. שמה היה ברכה פולד. יש על שמה רחוב בתל אביב על יד רחוב מרמורק. היינו ימים ארוכים באבל והחלטנו לנקום בבריטים בערבים. לפני כניסת העוצר הלכנו לפזר זכוכיות ומסמרים על יד תחנות המשטרה.

 

בחורף אמרו לנו שאנחנו צריכים לצאת לצפון ולכבוש את ביריה. הגענו לקיבוץ מחניים, היה קר וגשם זלעפות נתנו לנו לישון במתבן. לפנות בוקר העירו אותנו ויצאנו לדרך. ברור שלא יכולנו ללכת על הדרך הכבושה וטיפסנו על צלע ההר בגשם ובבוץ. צעד קדימה ואז החלקנו 4 אחורה. עם הנץ השחר הגנו לביריה. ההוראה הייתה לשכב על הבוץ על האדמה, להחזיק ידיים, לשיר בקולי קולות וכשהבריטים יבואו לא לתת להם להרים אותנו ולהפריד בינינו. הקרב הזה נמשך עד אמצע היום. נשכנו ובעטנו בהם והם נאלצו לעזוב את השטח ואז עלו משאיות עם צריפים מוכנים והעמידו אותם במקום ומאז קיים ישוב בשם ביריה. ישנו גם יער ביריה.

 

למרות שהיינו תל אביבים נשלחנו לכל חלקי הארץ לפעילויות. אז הציעו לי להתגייס לפלמ"ח. שרתתי בגדוד השלישי בחטיבת יפתח ומשם בקום המדינה הצטרפנו לצה"ל ונלחמתי בכל מלחמות ישראל, חוץ ממלחמת צוק איתן (אפשר לקרוא על המשפחה שלי בספר "במדים ובלא מדים" של דוד תדהר. שם הסבא שלי היה אברהם ליפשיץ). היות בפלמ"ח הייתי צפונית אז גם בצה"ל נשארתי צפונית. שרתתי מתחת לפיקודו של האלוף דוב אשכול. לאחר כיבוש נצרת, כשהמתח באיזור ירד, עברתי לחטיבת מחוז העמק בפיקודו של האלוף יחזקאל פנט והייתי מלכת המשלטים. המשלטים היו מזאר ברקן קאקב בלאווה (כוכב הרוחות), תמיד היו אירועים עם השכנים שלנו מג'נין וסנדלה. עד שהייתה פעולת ג'נין והשכנים שלנו נרגעו קצת, באחת מהפעולות האלו נפגעתי בקרסול והורידו אותי לבית חולים 10 בחיפה. מבית החולים כבר לא חזרתי למשלטים. העבירו אותי לחטיבת אלישע שהייתה חטיבה של פצועים ששכנה במחנה יונה בתל אביב שחלק ממנו הוא היום גן העצמאות ברחוב הירקון בין בתי המלון ובית הקברות המוסלמי (אם עדיין נשאר ממנו זכר),

 

היה יום העצמאות והיה מצעד גדול של צה"ל. הייתה גאווה גדולה לצעוד במדים עם האות של מלחמת השחרור.  היו עוד מלחמות רבות בארץ וכמובן שבכולן השתתפתי בכל מיני תפקידים. החלום הכי גדול שלי הוא שבחיי יהיה שלום בארצי ואולי ישראלים לא יצטרכו לנדוד לברלין בשביל לקנות מילקי יותר זול, ושסוף סוף עם ישראל יפסיק להיות עם של נוודים ויחיה בארצו החופשית היחידה עלי אדמות.

 

ב-1950 תם השירות הצבאי שלי והצטרפתי להכשרת אפיקים של הצופים והקמנו את קיבוץ חצרים. לאחר זמן לא רב של סופות חול ואת כל מרעין בישין שלא היו לגמרי לטעמי עזבתי את החצרים. בן גוריון אמר: "שאסור שתהיה ארץ "ישראל שנייה" וביקש מצברים ללכת למושבים ולישובים של עולים חדשים כדי שהעולים יהפכו לישראלים. אז החלטתי שאני לא הולכת לישוב של עולים חדשים, אלא הולכת למקום שהיה רחוק מאוד ואז שופטים שלחו לשם מורשעים במקום לכלא, לאילת. אז רק התחילו לבנות את הנמל באילת ורוב הצוות נסעו לנמל תל אביב ללמוד אצל אבא שלי איך לנהל נמל.