מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בהונגריה בעיר בודפשט ב- 1948. בבית הורי שפת הדיבור הייתה הונגרית.

עברית למדתי כעבור תשע שנים שהגעתי לארץ, למרות שהיה לי חשוב ביותר לדבר עברית בבית המשכנו לתקשר בהונגרית.

הבית בו נולדתי וביליתי את שנות חיי הראשונות היה בית פרטי עם חצר גדולה מאד עם ארגז חול שהעניק לי הרבה שעות משחק ודמיון. הדמיון היה מאד מרכזי בשנות ילדותי מאחר והייתי בת יחידה ובילית הרבה שעות לבד.

הורי סירבו  לשלוח אותי לגן ולמעשה יצאתי לראשונה מהבית רק בכיתה א'. בהונגריה למדתי שנתיים ראשונות וכמה חודשים מכיתה ג'. המשמעת בבית הספר הייתה קשוחה נאלצנו לשבת במשך כל השיעור בידיים שלובות וכמובן אסור היה להחליף דברים עם חברים, היה קשה להתרגל מחופש המוחלט של הבית לקשיחות של המוסד החינוכי ולכן בתעודה הציון הנמוך ביותר היה בהתנהגות, דבר שהתקבל בעין מאד לא טובה הן מצד המורים והן מצד הורי.

בבית פינקו אותי מאד. אני זוכרת ימי ילדות מאושרים, טיולים בימי ראשון (יום השבתון), ביקורים של קרובים אצלנו וביקורים שלנו אצלם. פעם בשנה נהגנו לנסוע לנופש לימת בלטון, ימה הדומה לכנרת שלנו. ופעם בשנה נהגנו לנסוע לסבתי שגרה בכפר. באותם הימים לנסוע מעיר הבירה למקום מרוחק היה "פרויקט" נסיעה כזה ארכה יממה עם החלפה של שתי רכבות. סבתי גרה באחוזה עם הרבה בעלי חיים ושטחי חצר ענקיים באחד מהם היו גידולי פרא ובחצר אחרת הייתה עם צמחים מתורבתים, עצים ועם באר באמצע החצר. בקיצור חוויה גדולה מאד עבור ילדה עירונית.

המהפך בחיי התרחש עם פרוץ המהפכה ב- 1957 . נולדתי למשטר קומוניסטי קשוח שהיה בקשר ישיר עם רוסיה. באביב של 1957 הסטודנטים ההונגריים התקוממו נגד המשטר ורצו להשתחרר מעול הכבד של הרוסים. ההתקוממות לא ארכה זמן רב והרוסים שלחו טנקים וחיילים שדיכאו את ההתקוממות. מאחר והורי חוו את ימי השואה הנוראיים שהיו לפני זמן לא רב פחדו שאותם הימים  הנוראיים עומדים לחזור, והחליטו לעלות לארץ ישראל. אבל היה פער הבין הרצון לבין המעשה, הרשויות סגרו את השערים וסרבו לאפשר לאזרחים לעזוב את הונגריה. ניסינו לברוח, שני ניסיונות הסתיימו בכישלון,  בניסיון השני נתפסנו  ונכלאנו בכלא ואחר כך גורשנו חזרה לבודפשט.

בתום ניסיונות הנפל החלטנו לעלות לארץ ישראל באופן לגאלי(רשמי) . נאלצנו להשאיר את כל רכושנו בהונגריה, עזבנו עם שלושה זוגות אופניים, בגדים, מעט כלים וכמה דולרים בודדים ובעזרת הסוכנות היהודית הגענו באונייה "ירושלים" לנמל חיפה ב מאי 1957.

התאהבתי בארץ מידית. רציתי לדבר עברית כמה שיותר מהר, רציתי להתלבש בבגדים שאפיינו את הילדים של אותה התקופה ורציתי להרגיש שייכת ל"צברים".

אכן הצלחתי להתערות מהר מאד ורכשתי חברים ולמדתי חיש מהר להתנהג כאחד הילדים שנולדו כאן. אחד מהחלומות שלי היה לגור בקיבוץ. חלום שנשאר בגדר חלום.

ימי הילדות בארץ היו ימים נפלאים שחקנו בעיקר בחצר, במשחקים כמו "ארץ עיר"- משחק בזוגות, משחקי חבל, תופסת, מחבואים, משחקי כדור.  בבית ספר תיכון הצטרפתי לתנועת הנוער "השומר הצעיר" אליה השתייכתי עד סוף התיכון. בתיכון למדתי בכיתה עיונית. בתום לימודי התיכון התגייסתי לצבא ושירתתי ביחידה קרבית, בחיל השריון. ביליתי חודשים רבים ברפיח ובביר גפגפה (סיני). אהבתי מאד את השירות הצבאי.

בתום השרות למדתי באוניברסיטה ספרות עברית ומקרא ואחר כך למדתי בבית ספר תיכון. לאחר מספר שנים החלטתי לעשות הסבת מקצוע ועבדתי שנים בהוצאות ספרים בתפקיד אשת יחסי ציבור, בתפקיד זה  פגשתי סופרים רבים, אנשי ציבור מוכרים, יצרתי קשרים מעניינים וצברתי חוויות רבות.  במהלך לימודי נישאתי לבן זוגי שאול ונולדו לנו שני ילדים, בן בכור עמוס, ובת נעה.  שני ילדים מוצלחים שכל אחד מהם היום חובק ילידים משלו. לעמוס שלושה – ניצן, איתמר ורותם, ולנעה  – שני בנים לי ועילי.