מאגר סיפורי מורשת

שמי קוראים לי לובה גלפרין ואני בת 66, סבתא לשני נכדים. נולדתי ב-1952 באוקראינה בעיר לבוב. פעם זאת הייתה גליציה (פולין).

המשפחה שלי בשנת 1908

גדלתי במשפחה עם אימא אנה, אבא פיוטר, ואחי גרגורי. הייתי בגן שבוע ימים רצוף חוץ מיום שישי ושבת, כי אימא ואבא עבדו בכדי לפרנס את המשפחה שלנו. בימי שישי ושבת היינו מברכים את השבת, עושים טיולים ויוצאים לבלות בקולנוע, תיאטרון, קונצרטים, מבלים עם החברים שלנו וכו'.

זה אולי קצת מוזר אבל לא הייתה לי בעיה עם הבריאות עד היום.

בשכונה שלי גרתי בבניין של ארבע קומות עם שמונה משפחות. ארבע משפחות היו יהודיות, וארבע היו ממוצא נוצרי. היו לי הרבה חברים וחברות שאיתם למדנו בבית הספר, גם למדנו לנגן באקורדיון והיינו במקהלה. כולנו חגגנו גם חגים של יהודים וגם חגים של חברינו הנוצרים.

כשגדלתי, התחלתי לעסוק בעיצוב כובעים והמשכתי במקצוע זה הרבה שנים.

עבודות שלי

התחביב שלי עד היום הוא תפירה ועיצוב. החלום שלי היה להיות מעצבת בגדים וכובעים. אחרי בית הספר למדתי במכללה ושם התמקצעתי.

סבתא שלי גרה בכפר והייתה מגדלת פרות, תרנגולות והיה לה שדה שגידלו שם הרבה ירקות, פירות ותבלינים. בחופש הגדול באוקראינה הייתי נוסעת לסבתא שלי והייתי מטפלת בתרנגולות והפרות. עם האחייניות שלי היינו הולכות הרבה ליערות, קטפנו פטריות, היינו מטגנות אותן והן היו ממש טעימות!

במשפחה שלי חגגנו את חג הפסח, ראש השנה וחנוכה בחשאי. אני מאוד אהבתי לחגוג את חג החנוכה. אימא שלי הייתה מכינה סופגניות ולביבות ממש טעימות והיינו מדליקים נרות חנוכה.

האהבה הראשונה שלי הייתה עם ולרי, בנו של המורה שלי בבית הספר. כשגדלנו, התחתנתי עם ולרי ונולדה לנו בת בשם טניה. אחרי כמה שנים התגרשתי והתחתנתי עם בעלי השני בוריס, ונולד לי בן בשם אלון.

בשנת 1990 ברחנו עם המשפחה שלי (בעלי ושני הילדים שלי) מאוקראינה לישראל כי בשנת 1988 האוקראינים התחילו לגרש יהודים מאוקראינה ולא רצו שיתקרבו לשם. השארנו את הבית שלנו, את העסק, את החברים וחלק מהמשפחה. כשעלינו לישראל, התגוררנו בשכונת קריית אליעזר, הלכנו לאולפן פאני קפלן שבשכונת שפרינצק כדי ללמוד עברית שוטפת. ביתי טניה הלכה אחרי האולפן לעבוד בתיאטרון חיפה, בני אלון היה בגן. אני אחרי האולפן הלכתי לעבוד בבית האבות הספרדי שבנווה שאנן כמטפלת.

אחרי שנה וחצי עברתי לעבוד בתיאטרון חיפה כמעצבת כובעים ומלבישה, אני עובדת במקצוע הזה כבר 25 שנים. – חלום חיי שהתגשם.

בשנת 1994 בעלי בוריס עשה ניתוח לב פתוח בבית חולים כרמל ובזמן הניתוח נפטר, קברנו אותו בבית העלמין ברוש שבשכונת נווה דוד. זו הייתה תקופה מאוד קשה בשבילי ובשביל הילדים שלי.

משנת 1994 החיים התחילו מחדש לאחר שבעלי נפטר. החל מהאחריות על הילדים, וכלה בפרנסה והשכלה של הילדים שלי. בתי למדה באוניברסיטה ובני התגייס לצבא ועשה שירות צבאי 3 שנים. בתי התחתנה והולידה בן בשם שי שהיום בן 21 ומשרת שירות חובה בצבא כבר שנה שלישית ואחרונה.

בתי התחתנה שוב והולידה בת בשם אמילי שהיום בת 11 ותלמידה בבית הספר יזרעאליה שנה חמישית ביסודי. בתי עובדת כסוכנת נסיעות במשרד דיזנהאוז שבכרמל. בגלל שבתי סוכנת נסיעות, אנחנו כל שנה נוסעים לחו"ל.

אנחנו מטיילים הרבה בארץ למשל: אילת, ים המלח, תל אביב, ירושלים, ראש הנקרה, קיסריה, הרצליה, רמת הגולן והר החרמון. אנחנו צופים בסרטים והולכים הרבה לתיאטרון. הלכנו גם להצגות של הארץ וגם להצגות אורחות שהגיעו מחוץ לארץ, למשל: אגם הברבורים, פנטום אוף דה אופרה וכו' …

כל שנה בעבודתי בפסטיבל ילדים בפסח מוציאים הצגות חדשות לילדים וגם הצגות רחוב מחו"ל.

זהו הסיפור שלי.

הזוית האישית

סבתא לובה השתתפה עם נכדתה בתכנית בבית הספר יזרעאליה, חיפה, וסיפרה בהתרגשות את סיפור חייה.